וידיאו: ישראל אוסרת על ילדי כלואים מרצועת עזה לבקר את אבותיהם

פורסם: 
23.5.13

ביולי 2012 חידשה ישראל את ביקורי המשפחות של עצירים ואסירים (להלן כלואים) פלסטינים תושבי רצועת עזה בבתי כלא בישראל. ביקורים אלה בוטלו בספטמבר 2007, זמן קצר לאחר שחמאס תפס את השלטון ברצועה.

ההחלטה לחדש ביקורים אלה התקבלה בעקבות שביתת רעב של קרוב לאלפיים כלואים פלסטינים, שנמשכה כמעט שישה שבועות. על פי פרסום בתקשורת השביתה הופסקה בעקבות הסכם שהושג בין נציגי השובתים לבין השב"ס, שבמסגרתו הסכימה ישראל, בין השאר, על חידוש הביקורים. עם זאת, ישראל קבעה קריטריונים נוקשים, והיא מתירה רק להורי הכלוא, לבת זוגו ולילדיו שגילם עד 8 להשתתף בהם ואוסרת על שאר בני המשפחה, כולל ילדים מעל גיל 8, אחים אחיות, סבא וסבתא. ההיתר לביקורי ילדים עד גיל 8 ניתן רק בחודש מאי, ומאז התקיימו שלושה ביקורים שבהם השתתפו ילדים. בצלם גבה עדויות מילדי כלואים שגילם מעל 8 שלא זכו לראות את אבותיהם מאז שנת 2007. הילדים מתארים את הגעגועים ואת הקשיים שהם חווים עקב הניתוק. הילדים יכולים רק להתכתב עם האבות ולשלוח להם תמונות.

תדירות הביקורים מוגבלת מאוד ואלה מתקיימים רק פעם בשבוע, בימי שני, בכל פעם במתקן כליאה אחד מאלה שבהם מוחזקים רוב הכלואים מעזה: נפחא, רמון ואשל (דקל). על פי ההסדר הנוכחי, כל כלוא שזכאי לקבל ביקורים, זוכה לביקור אחת לשלושה או ארבעה חודשים. זאת לעומת כלואים ביטחוניים או פליליים מהגדה המערבית ומישראל הזכאים לביקור אחת לשבועיים.

בסוף אפריל 2013 הוחזקו בבתי כלא בישראל 511 כלואים תושבי רצועת עזה, 14 מהם קטינים. מ-411 מהכלואים מוגדרים "ביטחוניים", בהם קטין אחד שנעצר בפברואר 2012. 100 מוגדרים "פליליים", בהם 13 קטינים. 23 מהכלואים המוגדרים כפליליים מוחזקים בגין שהייה בלתי חוקית בישראל.

על פי נתוני הצלב האדום, מאז יולי 2012 ועד 22.04.13 השתתפו בביקורים אלה 830 בני משפחות מרצועת עזה. מספר המשתתים בכל ביקור אינו קבוע ונע בין 40 ל-80 בקירוב. ישנם כלואים שלא זכו לביקור כלל, חלקם משום שאין להם ברצועה בן משפחה הרשאי לבקרם על פי הקריטריונים שקבע השב"ס, אחרים משום שהשב"ס אוסר עליהם לקבל ביקורים והשאר מסיבות שונות.

בחגים יהודיים הביקורים אינם מתקיימים, לכן למשל בחודש מארס השנה התקיימו רק שני ביקורים בשל חג הפסח. וב-15.4.13 התבטל הביקור בשל יום הזכרון. בנוסף, ב-8.4.13 לא התקיים ביקור בשל מתיחות עקב מותו של האסיר הפלסטיני מייסרה אבו חמדייה. עקב כך לא התקיימו שום ביקורים מה-11.3.13 ועד ה-22.4.13, אז ביקרו 68 בני משפחות אצל 49 כלואים בכלא נפחא. 

לקראת כל ביקור שולח השב"ס לצלב האדום רשימה של שמות הכלואים שניתן לבקרם בביקור הקרוב ואת פרטי קרובי משפחתם המורשים להשתתף בו. הצלב האדום מוודא כי בני המשפחה נמצאים ברצועה ומודיע להם על הביקור הצפוי. במקרה שבני משפחתו של כלוא מסוים אינם יכולים להגיע באותו מועד מסיבה כלשהי, הם זכאים להצטרף לביקור הבא באותו הכלא. השב"ס אינו מאפשר במקרה כזה לבני משפחה של כלוא אחר להגיע. ביום הביקור עובר אוטובוס של הצלב האדום בנקודות איסוף בכל חלקי הרצועה, אוסף את בני המשפחות ומסיע אותם למחסום ארז. לאחר שפקיד של הצלב האדום בודק את תעודות הזהות של בני המשפחות ומוודא שהן תואמות לרשימה שבידיו, הם נבדקים במחסום ארז ובצדו השני אוסף אותם אוטובוס ישראלי, גם הוא מטעם הצלב האדום, ומסיע אותם לכלא.

עלי אבו הנייה, בן 13, תושב מחנה הפליטים נוסיירת שבמרכז הרצועה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה על הגעגועים לאביו:

עלי אבו הניה, בן 13. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 20.3.13הביקור האחרון שלי אצל אבא היה ב-2006. נסעתי עם סבתא שלי ואחותי מיסאא. הוא היה בכלא נפחא. כשנפגשנו איתו לוח זכוכית הפריד ביננו, ודיברתי אתו בטלפון. למרות שלא יכולתי לחבק אותו הייתי מאושר... מאז ועד שנת 2012 ישראל מנעה מאיתנו לבקר אותו. זה היה קשה. אימא שלי שלחה לו מכתבים דרך הצלב האדום אבל לקח חודשים עד שקיבלנו תשובה. כל התקופה הזאת דאגנו מאוד, כי לא ידענו מה באמת המצב שלו, אם הוא מרגיש טוב או חולה ואם חסר לו משהו. כמעט כל יום שאלתי את אימא שלי אם ייתנו לנו לבקר אותו ומתי. אימא תמיד אמרה לי שהיא לא יודעת, וזה העציב אותי מאוד.

בספטמבר 2012 התקשרו מהצלב האדום והודיעו לאימא שלי שהיא יכולה לבקר את אבא ביחד עם סבתא... אמא שלי שאלה אם הילדים יכולים להצטרף ואמרו לה שלא. מאוד התעצבנתי. אמא שלי וסבתא שלי נסעו לבקר אותו. בלילה שלפני הביקור שלהן לא הצלחתי לישון... שמחתי בשביל אימא שלי, שהיא תראה אותו אחרי כל כך הרבה שנים... אימא שלי אמרה שאולי יאפשרו לי להצטרף בביקורים הבאים והרגיעה אותי קצת, אבל גם בביקור הבא לא הרשו לי ומאוד התאכזבתי... לא ראיתי את אבא שלי כבר שבע שנים, ואפילו לא ראיתי תמונה מעודכנת שלו. בכל פעם שאני מתגעגע אליו, אני פותח את אלבום התמונות ומסתכל על התמונות הישנות. אני כל הזמן שואל את אימא שלי אם הוא השתנה ואיך הוא נראה היום. לקריאת העדות המלאה

משך הביקור הוא כ-45 דקות. חלון זכוכית מפריד בין הכלוא ובני משפחתו, והשיחה ביניהם מתבצעת באמצעות טלפון. הכלואים רשאים לקבל מבני משפחתם כמות מוגבלת של אוכל ושתייה ונאסר עליהם לקבל מתנות.

ההגבלות שמטיל השב"ס על ביקורי בני המשפחות של כלואים מרצועת עזה סותרות את חובתה של ישראל לאפשר את קיומם של ביקורי משפחה, הנגזרת מזכותו של הכלוא ומזכותם של בני משפחתו לחיי משפחה, זכות המעוגנת הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הישראלי. המשפט הבינלאומי אינו מסתפק באיסור על התערבות שרירותית בחיי המשפחה, אלא מטיל על המדינה חובה לדאוג באופן פעיל למימושה של הזכות. נוסף על כך, אין בעצם מעצרו או מאסרו של אדם, המגבילים את חופש התנועה שלו, כדי להגביל זכויות יסוד אחרות שלו, למעט אלו שנשללו ממנו על-פי הוראה מפורשת בדין.

לחלק מן הכלואים יש ילדים או אחים קטינים. לפי המשפט הבינלאומי, ישראל מחויבת להביא בחשבון את זכויותיהם של ילדים. האמנה הבינלאומית לזכויות הילד שאושרה על-ידי ישראל בשנת 1991 קובעת כי ״בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין אם בידי בתי משפט, רשויות מנהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה״. הווי אומר, בכל החלטה הנוגעת לילד יישקלו קודם כול טובתו ורק אחר כך טובתם של אחרים והאינטרסים שלהם. מאז ניתן ההיתר לביקורי ילדים עד גיל 8 זכו 24 ילדים לבקר את אבותיהם. ישראל אינה מאפשרת לילדים מעל גיל זה לממש את זכותם הבסיסית לראות את אבותיהם. החלטה זו היא הגבלה שרירותית, שבוודאי אינה משרתת את טובת הילד.

על ישראל להגביר את תדירות הביקורים ולאפשר לכל הכלואים לממש את הזכות לביקור אחת לשבועיים, בדומה לכלואים מהגדה ומישראל, ולא אחת לשלושה או ארבעה חודשים כפי שמתאפשר להם היום. כמו כן, על ישראל לאפשר לקרובי משפחה מדרגה ראשונה של כלואים מהרצועה – בהם ילדים בכל הגילאים – לבקרם, כפי שמאפשר השב"ס במקרה של כלואים מהגדה ומישראל.