נתונים על השלכות המצור הישראלי על תושבי רצועת עזה*

1. פגיעה בכלכלה כתוצאה מההגבלות הקשות על הייבוא והייצוא:

• ישראל מתירה להכניס לעזה רק 35 סוגי מוצרים, אותם הגדירה כ"הומניטריים" לעומת כ-4,000 סוגים לפני הטלת המצור.
• בשנתיים שחלפו מאז הטלת המצור, צנח המספר הממוצע של המטענים (מטען=משאית עם נגרר אחד) שנכנסו מדי יום לרצועה מ-583 בממוצע בחמשת החודשים הראשונים של 2007 ל- 112 בלבד (כחמישית).
• כניסתם של מרבית החומרים המיועדים לבניין, לתעשייה ולחקלאות אסורה וענף הבניה משותק לחלוטין. איסור זה מונע את בנייתם מחדש של למעלה מ-3,400 בתי המגורים שנהרסו וכ-2,900 שניזוקו במהלך המבצע. עד היום, שנה לאחר תחילת "מבצע עופרת יצוקה", למעלה מ-20,000 אנשים עדיין גרים בדירות שכורות, אצל קרובי משפחה או באוהלים. כמו כן נמנע שיקום התשתיות שנפגעו: לכ-10,000 איש בצפון הרצועה אין גישה למים זורמים וכשמונים מיליון ליטר של ביוב גולמי וביוב המטופל חלקית זורמים מדי יום לסביבה הפתוחה.
• ישראל אוסרת על ייבוא של חומרי גלם ובמידה רבה גם על הייצוא מהרצועה (רק 147 מטענים של פרחים ותותים יוצאו מתחילת המצור לעומת ממוצע חודשי של מעל 1,000 מטענים במהלך חמשת החודשים הראשונים של שנת 2007). כתוצאה, נגרמה פגיעה אנושה לכלכלת הרצועה,' 95% מבתי העסק בענף התעשייה או' 3,750 בתי עסק, נסגרו וחמשת האחוזים הנותרים נאלצו לצמצם את היקף פעילותם וכ- 120,000 משרות אבדו.
• מלאי מוצרי המזון המיובאים מידלדל ומחיריהם מאמירים, בעוד שפירות וירקות שהיו מיועדים לייצוא נמכרים בשווקי עזה במחירי הפסד. גם אלה נמצאים מחוץ להישג ידן של משפחות רבות ברצועה, בשל שיעורי העוני הגבוהים.

2. ניתוק תושבי הרצועה מהעולם החיצון: ישראל סגרה את כל המעברים בינה לבין הרצועה וככלל מונעת מעבר אנשים אל הרצועה וממנה למעט מקרים בודדים שמוגדרים "הומניטאריים". ב"הסכם המעברים", שנחתם בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בנובמבר 2005, הוסדרה פתיחתו של מעבר רפיח, אולם הסכם זה חדל להתקיים ביוני 2006 בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ומאז נסגר מעבר רפיח והוא נפתח במקרים בודדים ולפרקי זמן בלתי סדירים שאינם עונים על הצרכים של תושבי הרצועה. כמיליון וחצי בני אדם כלואים בתוך הרצועה, ממנה הם יכולים לצאת רק בהיתר מיוחד מישראל.

3. פגיעה אנושה במערכת הבריאות: ערב "מבצע עופרת יצוקה" מערכת הבריאות של עזה הייתה על סף קריסה: היעדר ידע, מומחיות וניסיון של הצוותים הרפואיים, מחסור בציוד רפואי ובכוח אדם, מחסור בתרופות, מחסור ברכבי הצלה והפסקות חשמל תכופות וממושכות. תחת התנאים הקשים האלה נאלצה מערכת הבריאות להתמודד עם אלפי פצועים שהגיעו אליה, עומס שגרם להתדרדרות נוספת של המערכת. בנוסף, ישראל פגעה בשמונה בתי חולים, ב-26 מרפאות ובצוותים רפואיים.

למרות מצבה העגום של מערכת הבריאות בעזה, ישראל דחתה או לא השיבה בזמן לכ-40% מהבקשות להיתר יצאה לשם קבלת טיפול רפואי בין ינואר 2008 לאוגוסט 2009.

4. משבר אנרגיה מתמשך: ישראל מגבילה העברת דלק התעשייתי המשמש בלעדית להפעלת תחנת הכוח היחידה של עזה, דלק למכוניות, סולר וגז בישול.

• 90% מתושבי הרצועה סובלים מהפסקות חשמל שבין 4 ל- 8 שעות ביום ול- 10% הנותרים אין בכלל אספקת חשמל.

5. פגיעה קשה בחקלאות ובדייג: ישראל מונעת הכנסת חומרי הדברה, חיות, דלק וחומרי חילוף למערכות ההשקיה. כמו כן, ישראל צמצמה משמעותית את תחום הדייג המותר לשלושה מיילים ימיים בלבד והיא מגבילה את הגישה לאדמות חקלאיות סמוך לגבול עם ישראל למרחק של מאות מטרים. עשרות אלפי דייגים, חקלאים, ועובדים בתעשיות הנלוות ובני משפחותיהם נפגעו מכך ישירות.

• לפחות 30% מהאדמות החקלאיות מצויות סמוך לאזורי הגבול ורוב הדגים נמצאים במים העמוקים, מעבר לטווח המותר של שלושה המיילים.
• ההגבלות על הדיג מונעות מתושבי הרצועה מקור מזון חיוני וגורמות לדיג יתר באזורים המותרים שמסכן את מצבור הדגה.

6. עוני ואבטלה:

• למעלה מ-140,000 אנשים, שהם למעלה מ-40% מכוח העבודה בעזה, מובטלים כתוצאה מקריסת הפעילות הכלכלית. אצל בני פחות משלושים הגיעה האבטלה לכמעט 60%.
• 75% מאוכלוסיית עזה, יותר מ- 1.1 מליון בני אדם, סובלים כיום מחוסר ביטחון תזונתי בהשוואה ל-56% בשנת 2008. כמיליון איש תלויים במזון שמספקות סוכנויות הסיוע.

* המידע נאסף על ידי סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA ) וארגון הסחר הפלסטיני (PalTrade ).