רצועת עזה

 
רקע
היקף השליטה הישראלית
חובותיה של ישראל
לחימה
השליטה במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים
השליטה בסחר החוץ
הידוק המצור על עזה
מעבר רפיח
מערכת הבריאות
שיגור טילי קסאם
בומים על-קוליים
עימותים פנים-פלסטיניים
דיווחים בנושא
עדויות בנושא
פרסומים בנושא
   
נוסח "הסכם המעברים" באתר משרד החוץ

מעבר רפיח

מיד לאחר כיבוש רצועת עזה בשנת 1967 הוציא הצבא הישראלי צו שהגדיר את הרצועה כשטח צבאי סגור. מאז ועד להשלמת "תכנית ההתנתקות" בספטמבר 2005 , נדרש כל פלסטיני שביקש לצאת מהרצועה לבקש היתר מישראל, ששלטה בכל מעברי הגבול. עם השלמת יישומה של תכנית ההתנתקות, ולאחר הסגת הכוחות הישראליים אל מחוץ לרצועה, הוציאה ישראל צו שהכריז על סיומו של הממשל הצבאי ברצועת עזה. עם זאת, ישראל מוסיפה לשלוט בכל דרכי הכניסה והיציאה לרצועת עזה. מצפון וממזרח גובלת הרצועה בישראל, שהכניסה אליה אפשרית אך ורק דרך מעברים הנמצאים בשליטתה. גם בגישה לים שממערב לרצועה ובשמיים שמעליה שולטת ישראל שליטה בלעדית.

אוטובוסים עמוסים בעת פתיחה נדירה של מעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.3.2007.
אוטובוסים עמוסים בעת פתיחה נדירה של מעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.3.2007.

לאחר מימוש ההתנתקות הסיגה ישראל את כוחותיה מהגבול הדרומי שבין עזה למצרים. בתחילה דימו רבים כי בכך הגיעה לקיצה השליטה הישראלית במעבר הגבול בין הרצועה למצרים. מעבר זה, הנקרא מעבר רפיח, הוא כיום מעבר הגבול היחיד ברצועת עזה שאינו נתון לשליטתה הישירה של ישראל. עבור תושבי עזה, הסגורים ומסוגרים מכל עבר, מעבר רפיח הוא השער היחיד אל העולם. אולם, עם הזמן התברר כי ישראל שמרה לעצמה את הכוח לפתוח ולסגור את המעבר כל אימת שתרצה, ומאז השתלטות חמאס על מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ברצועת עזה ביוני 2007 הוא מושבת כמעט לחלוטין. סגירת המעבר שללה מתושבי עזה כל אפשרות להגיע למדינות אחרות, וזאת אפילו במקרים בהם הדבר נחוץ מטעמים הומניטאריים, כגון צורך בקבלת טיפול רפואי דחוף. עם זאת, בחודשים האחרונים, פתח חמאס בתיאום עם מצרים את המעבר לשעות ספורות בהזדמנויות שונות על-מנת לאפשר מעבר מוגבל של חולים, סטודנטים, ואנשים שנתקעו משני צידי הגבול.

הסכם המעברים

השתלטות חמאס על הרצועה הביאה גם להקפאת יישומו של "הסכם המעברים"  שנועד להסדיר את הפעלתו של מעבר רפיח. על-פי הסכם זה, שנערך בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בחודש נובמבר 2005, מעבר רפיח נוהל על-ידי הרשות הפלסטינית, בשיתוף עם מצרים. עם זאת, סמכויותיה של הרשות הוגבלו באופן משמעותי.

  • במעבר רפיח הוצבו משקיפים מטעם האיחוד האירופי שהוסמכו למנוע תנועה במעבר במקרה של הפרת תנאי ההסכם.

  • כוחות הביטחון הישראליים עקבו אחר ההתנהלות במעבר ופיקחו עליה באמצעות מערכת מצלמות ומערכות מידע שהעבירו את פרטי היוצאים והנכנסים בזמן אמת.

  • הרשות הפלסטינית הורשתה לאפשר כניסה לרצועה רק ל"תושבים פלסטינים" קרי, פלסטינים הרשומים במינהל האוכלוסין הפלסטיני והנושאים תעודת זהות פלסטינית. במקרים בהם יידעה ישראל את הרשות על מניעה ביטחונית, חויבה הרשות להיוועץ בישראל ובמשקיפים האירופים קודם מתן היתר.

גם כאשר פעל מעבר רפיח מתוקף "הסכם המעברים" היה ביכולתה של ישראל להשבית את פעולתו, בכך שמנעה מהמשקיפים האירופים להגיע אליו. זאת כיוון שלפי ההסכם, המעבר לא ייפתח אלא בשעה שהמשקיפים נוכחים בו. כאשר ישראל הודיעה למשקיפים על קיומה של התרעה ביטחונית שבגינה אין לפתוח את המעבר, לא התייצבו המשקיפים במעבר והוא נותר סגור.

מאז חטיפת החייל גלעד שליט, נקטה ישראל בשיטה זו ומנעה תנועה סדירה במעבר. בכך הטילה ישראל מצור מוחלט כמעט על רצועת עזה, במסגרתו אין יוצא ואין בא. לאחר ביצוע "תוכנית ההתנתקות" היה המעבר סגור במשך כשלושה חודשים, ונפתח לראשונה ב-25.11.05. מאז, ועד חטיפתו של גלעד שליט ב-25.6.06, עברו במעבר קרוב ל-280,000 אנשים, כ-1,318 אנשים בממוצע ליום. מאז החטיפה ועד ל-12.12.06 היה המעבר פתוח רק ב-24 מתוך 168 הימים בהם אמור היה להיפתח ועברו בו בממוצע כ-310 אנשים ביום בלבד.

בימים המעטים בהם ישראל בחרה להתיר את פתיחת המעבר, נמסרה ההודעה על כך לכוח המשקיפים האירופי רק שעות ספרות מראש. עובדה זו מנעה מתושבי הרצועה לתכנן את נסיעותיהם מבעוד מועד והותירה את היוצאים בחוסר ודאות לגבי המועד בו יוכלו לשוב לרצועה.