עוצר

פורסם: 
1.1.11

במהלך השנים האחרונות צמצם הצבא את היקף השימוש בעוצר. עם זאת, הצבא מוסיף להטיל עוצר במהלך מבצעים צבאיים בכפרים או ערים בגדה המערבית, ולעיתים משתמש בו אף כאמצעי ענישה. בעקבות יידוי אבנים בכפר מסוים, לדוגמה, הצבא נוהג להטיל לעיתים עוצר על היישוב כולו או על חלק ממנו. במקרים אלה מוטל העוצר, בדרך כלל, למשך מספר שעות או ימים בודדים.

במהלך מבצע "חומת מגן", שנמשך כשלושה שבועות, הטיל הצבא עוצר על רוב תושבי הגדה המערבית. בחלק מהמקרים נמשך העוצר גם לאחר המבצע. ב-18.6.02 נכנסו כוחות הצבא בשנית לערי הגדה במסגרת מבצע "דרך נחושה", שנמשך כמה חודשים. עם תחילת המבצע, הצבא הטיל עוצר על כל ערי הגדה, למעט יריחו, ועל עיירות וכפרים רבים. בשבועות הראשונים למבצע היו כמעט שני מיליון פלסטינים נתונים בעוצר. לאחר כחודשיים החל הצבא להסיר את העוצר בהדרגה מהעיירות ומהכפרים, אולם ערים מרכזיות בגדה נותרו בעוצר חודשים ארוכים לאחר-מכן.

הטלת עוצר לתקופות ממושכות אינה יכולה להיחשב לאמצעי לגיטימי. שימוש בעוצר כאמצעי שיגרתי, הנובע לכאורה משיקולים ביטחוניים, אינו עומד במבחנים הקבועים במשפט הבינלאומי ואף לא בקריטריונים שהציב הצבא לעצמו. ככוח הכובש מחויב הצבא לדאוג לשלומה של האוכלוסייה האזרחית. לפיכך, כל אמצעי הננקט על ידו חייב לעמוד במבחן הסבירות, לפיו יש לאזן בין הצורך הביטחוני לבין הפגיעה הפוטנציאלית באוכלוסייה, ולבחון חלופות אפשריות שפגיעתן בה פחותה. בשימוש שעשה הצבא באמצעי העוצר לא התקיים "יחס סביר" בין הצרכים הצבאיים לבין הפגיעה באוכלוסייה האזרחית. צרכי האוכלוסייה נדחקו לשוליים ולמעשה קיבלו משקל אפסי, שהתבטא בהפסקות קצרות בעוצר. בנוסף, לא סביר כי במשך תקופה כה ארוכה לא נמצאה לצבא כל חלופה אחרת, שפגיעתה בזכויות האדם פחותה. העובדה שהעוצר הוטל באופן גורף על כל השטחים ולמשך תקופה כה ממושכת מחזקת את המסקנה כי חלופות אחרות לא נבחנו בצורה רצינית, וכי ובסופו של דבר העוצר נבחר בשל היותו האמצעי הזול ביותר והקל ביותר ליישום.

תוצאות העוצר הממושך ניכרו בכל תחומי החיים והתבטאו בעיקר בהרס התשתית הכלכלית בשטחים, באובדן מקורות הפרנסה, בתזונה דלה, בלחצים הנובעים מכליאת משפחה בביתה לתקופה ארוכה ובפגיעה חמורה במערכות החינוך, הבריאות והרווחה. חוסר היכולת לקבל טיפול רפואי בזמן ולבצע מעקב רפואי כנדרש, פגעו קשות במצבם הבריאותי של התושבים שנזקקו לכך.

העוצר הממושך מהווה ענישה קולקטיבית, האסורה לחלוטין במשפט הבינלאומי.

חמור במיוחד השימוש התכוף שעשו חיילי הצבא בירי אש חיה ומכוונת לעבר בני אדם על מנת לאכוף את העוצר, במקרים רבים ללא כל אזהרה מוקדמת. עד 18.10.02 נהרגו בנסיבות כאלה 19 פלסטינים, מתוכם 12 ילדים מתחת לגיל 15. עשרות נוספים נפצעו. איש מבין הפלסטינים שנורו לא סיכן את חיי החיילים. הפרת עוצר לבדה אינה יכולה לשמש עילה מוצדקת לפתיחה באש וירי כזה מהווה שימוש מופרז בכוח. השימוש בירי כאמצעי לאכיפת עוצר מעיד על זלזול מחפיר בחיי אדם ועל "יד קלה על ההדק", ומהווה הפרה בוטה של כללי המשפט הבינלאומי.

ירי לעבר פלסטינים שהפרו לכאורה את העוצר הוא בעייתי עוד יותר לנוכח העמימות המאפיינת את נהלי הטלת העוצר ומועדי הטלתו והסרתו. הנהלים להטלת עוצר ולהסרתו אינם ברורים ודובר צה"ל סירב להעביר לבצלם מידע על נהלים אלה. כמו כן עולה מהעדויות שבניגוד להצהרות דובר צה"ל בעבר, הצבא אינו מודיע לאוכלוסיה באופן מסודר על שעות הטלת העוצר והסרתו וכתוצאה מכך לא תמיד ברור לתושבים אם מוטל עוצר. פעמים רבות, התושבים נאלצו להסתמך על שמועות ועל מצב התנועה ברחוב, בהיעדר הודעה רשמית.

עוצר נקודתי לזמן קצוב, בעקבות התראה ממוקדת, יכול להיחשב כאמצעי לגיטימי. אולם עוצר ממושך, על מאות אלפי תושבים, אינו יכול להיות מוצדק בטענה של שיקולי ביטחון. ירי אש חיה ורימוני גז כדרך לאכוף את העוצר הם בלתי חוקיים ועל הצבא לחקור כל מקרה בו חיילים חרגו מהוראות אלה. כמו כן, על הצבא לקבוע נהלים ברורים בנוגע להטלת עוצר ולהסרתו.