כוחות הביטחון מענישים את תושבי הכפר כובר על הפיגוע שביצע אחד מתושביו, יולי-אוגוסט 2017

פורסם: 
10.8.17

כשלושה שבועות לאחר הפיגוע בהתנחלות חלמיש ממשיך הצבא לנקוט ענישה קולקטיבית נגד תושבי הכפר כובר, ממנו יצא המפגע. היום, 9.8.17, לפנות בוקר, הגיעו שוב כוחות הביטחון לכפר, כיתרו אותו, חסמו מחדש את הכניסה הראשית שבדרום הכפר ואת הכניסה המזרחית, עצרו את אביו של המפגע ועוד אחד מאחיו, נכנסו לבתים בכפר והשתלטו על גגות. בעקבות זאת התפתחו עימותים בינם לבין תושבים בכפר.

ביום שישי, 21.7.17, נכנס עומר אל-עבד, בן 19, תושב הכפר כובר שמצפון לרמאללה, לבית משפחת סולומון בהתנחלות חלמיש שבמחוז רמאללה. הוא דקר למוות שלושה מבני המשפחה: יוסף סלומון בן ה-71, בתו חיה, בת 46, ובנו אלעד בן 35, ופצע באורח בינוני-קשה את אם המשפחה, טובה סלומון, בת 68.

במשך ארבעה ימים לאחר האירוע הענישו כוחות הביטחון את כל תושבי הכפר כובר. הצבא הטיל הגבלות חמורות על תנועת התושבים וכוחות נכנסו בלילות לבתים, הותירו אחריהם מהפכה, עצרו כמה מהתושבים ולפחות במקרה אחד תקפו אדם וגרמו לו לחבלות קשות. בנוסף הוטלו הגבלות על תנועתם של תושבי יישובים סמוכים.

בכפר כובר, השוכן במרחק של 11 ק"מ מצפון לרמאללה, חיים כ-6,000 תושבים. רבים מהם מתפרנסים מחקלאות ומעבדים אדמות בהיקף של כ-5,000 דונם. כאלף תושבים עובדים ברמאללה ובכפרים סמוכים וכחמישים תושבים עובדים בתוך שטח ישראל.

הגבלות תנועה:

תגובתו הראשונה והמיידית של הצבא לאירוע הייתה הטלת הגבלות נרחבות על תנועת התושבים הפלסטינים באזור. כך, במשך ארבעה ימים הציבו חיילים מחסומי פתע בכניסות לכפרים הסמוכים להתנחלות חלמיש ובצמתים באזור. במהלך יום שבת סגרו הכוחות למשך יום אחד שערים שהציב הצבא באינתיפאדה השנייה בכניסה לשני כפרים. כמו כן הוצבו במהלך יום שבת חיילים במחסום עטארה, וביצעו בידוק קפדני לעוברים בו. מחסום זה, המוצב בכניסה הצפונית לרמאללה, חוצץ בינה לבין צפון הגדה ואינו מאויש באופן קבוע. בימים שלאחר מכן בוצע במקום בידוק כזה מעת לעת.

חסימת עפר שהצבא ביצע בכניסה המזרחית של כובר. צילום, איאד חדאד, בצלם. 23.7.17.
חסימת עפר שהצבא ביצע בכניסה המזרחית של כובר. צילום, איאד חדאד, בצלם. 23.7.17.

בכפר כובר עצמו חסמו הכוחות באמצעות ערימות עפר ואבנים את ארבע הכניסות, כולל דרך עפר המשמשת רק חקלאים. במשך חלק משעות היום הוצבו חיילים מסביב לכפר ובסמוך לכניסה המזרחית הוקמו אוהלים ששימשו כמפקדה של הצבא. במהלך ארבעת הימים שמיד לאחר האירוע חיילים נשארו בסביבת הכפר ונכנסו אליו ויצאו ממנו לסירוגין.

בשבת בבוקר, לאחר שהחיילים יצאו באופן זמני מהכפר, פתחו כמה מתושבי הכפר חלקית את הכניסה הראשית שבצדו הדרומי. למחרת שב הצבא וסגר אותה לחלוטין. התנהלות זו חזרה על עצמה במהלך ארבעת הימים שלאחר הפיגוע, כשהתושבים פותחים את הכביש והצבא שב וסוגר אותו.

לאחר ארבעת ימי הסגר פתחו התושבים בהדרגה את הדרכים והצבא לא שב לסגור אותן. עם זאת נכון לתחילת אוגוסט כוחות הביטחון ממשיכים להגיע מדי כמה ימים לכפר, לערוך בו סיורים ולהיכנס לבתי תושבים. הבוקר, כאמור, סגרו כוחות הביטחון שוב שתיים מהכניסות.

סגירת הכפר השפיעה על כל תושביו. על אף שבכל יום ניתן היה לצאת מהכפר במשך מספר שעות, עם צאת החיילים ועד ששבו וסגרו את הדרך, רבים מהתושבים חששו לצאת לעבודה ונותרו כלואים בבתיהם ובכפר. בין הנפגעים היו אנשים שנזקקו לשירותים רפואיים ברמאללה וכ-30-20 סטודנטים. ההגבלות על התנועה פגעו גם בתושבי יישובים אחרים העובדים בכפר, שלא יכלו להגיע לעבודתם – הן מחשש שייתקלו בחיילים והן משום שלא ידעו אם יוכלו לשוב לבתיהם בסוף היום – ובתושבי הכפר הנדרשים לשירותיהם.

במשך ארבעה ימים שיבש הצבא את חייהם של אלפי אנשים שלא נחשדו בדבר. תגובה אוטומטית זו היא כבר חלק ממדיניות הצבא, המנצל באופן ציני את כוחו כדי להתעמר באזרחים. לפגיעה כזו אין ולא יכולה להיות כל הצדקה – מוסרית או משפטית.

כניסות לבתים והחרמות:

בליל האירוע נכנסו לכפר כוחות צבא גדולים, שמנו מאות חיילים, ובין 20-30 מהם הגיעו לבית הוריו של המפגע וערכו חיפושים. החיילים עצרו שם את אחיו, המוחזק עדיין במעצר, וביצעו מדידות של המבנה, לקראת הריסתו. לאחר שלושה ימים חזרו הכוחות ועצרו את אמו, ששוחררה בערבות ב-3 באוגוסט.

חיילים מחרימים ציוד בקובר. 24.7.17במהלך ארבעת הימים שמיד לאחר הפיגוע נכנסו הכוחות ל-53 בתים נוספים בכפר לפחות. הכניסות בוצעו באישון לילה, השתתפו בהן עשרות אנשי כוחות הביטחון וכל אחת מהן נמשכה בממוצע כשעתיים-שלוש. בכל פעם עזבו החיילים את הכפר בבוקר ושבו אליו עם רדת הלילה.

ברוב הבתים הותירו אחריהם כוחות הביטחון מהפכה, באחד מהם החרימו כלי-רכב של בעל הבית ובחמישה בתים נוספים החרימו סכומי כסף שונים. אחד מבעלי הבתים סיפר בעדות שמסר לבצלם כי כוחות הביטחון לקחו ממנו סכום של 5,200 ש"ח, שחסך במשך חודשים עבור ניתוח עיניים שבתו אמורה לעבור בקרוב. בבית אחר תקפו חיילים את בעל הבית והכו אותו קשות עד שנזקק לטיפול בבית חולים.

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות מתושבי הכפר ומאנשים העובדים בו:

ב-24.7.17 גבה חדאד עדות מעבאס איבראהים ברר'ות'י, בן 35, נשוי ואב לשלושה, תושב כובר, שסיפר כיצד נכנסו חיילים לבית המלאכה שלו והחרימו ציוד בשווי של אלפי שקלים בטענה שקיבל כספים מחמאס. למחרת, גבה חדאד מברר'ות'י עדות נוספת לאחר שהאחרון הותקף בחצר ביתו בידי חיילים. בעדותו השנייה סיפר:

לי ולאשתי, מראם שחאדה ריאן יש שלושה ילדים קטנים. אני עובד כמורה בכפר תורמוסעיא כבר 13 שנה ויש לי גם בית מלאכה לשלטים שנמצא ליד הבית שלי ושל אחי אשרף.

היום, בשעה 2:40 לפנות בוקר, ישבתי עם אשתי בחצר האחורית שלנו. פתאום אשתי שמעה רעשים מסביב לבית. ביקשתי ממנה להיכנס פנימה כי פחדתי שהיא שתיפגע. בהתחלה חשבתי שמדובר בחזירי בר, כמו שקורה פה לפעמים. אחרי זה התקדמתי כדי להיכנס לבית אחרי אשתי ואז פתאום ראיתי שלושה חיילים מתקדמים אליי, בכלל לא שמתי לב שהם נכנסו לתוך החצר. החיילים התחילו מיד לתקוף אותי. הם משכו אותי מהחולצה מאחור. הם לא שאלו מה השם שלי ולא ביקשו תעודת זהות וישר השכיבו אותי על הקרקע והתחילו לבעוט בי ולתת לי מכות עם הרובים שלהם בגב ברגליים ובראש. אחד מהם דרך לי על הצוואר שלי כדי שלא אוכל לזוז. שאלתי אותם למה אתם מרביצים לי ואמרתי להם שיש לי ילדים קטנים. אחד מהם הורה לי בעברית לשתוק. אחרי שלוש דקות אחד מהם כבל את ידיי לאחור באזיקונים.

בינתיים אשתי, ששמעה את הקולות, חזרה והתחילה לצעוק עליהם. החיילים הורו לה להיכנס בחזרה לבית ולהישאר שם. באותו זמן אחי אשרף, שגר בבית ליד ושמע את הצעקות שלי, יצא למרפסת והתחיל לצעוק עליהם ולבקש שיפסיקו להכות אותי. החיילים כיוונו אליו את הרובים שלהם והורו לו להיכנס לדירה שלו.

עבאס ברר'ות'י שנפצע בעינו ממכות שקיבל מחיילים. צילום: איאד חדאד, בצלם.  24.7.17.אחרי זה אחד החיילים העמיד אותי והוביל אותי לפניו לחלק אחר של החצר. חייל כיסה לי את העיניים והורה לי לשבת ואז הם בעטו בי שוב והכו אותי בידיים וברובים שלהם. אחת המכות הייתה חזקה מאוד והתחלתי לדמם מהעין. ראיתי הבזקים והרגשתי סחרחורת. הרגשתי שאני צריך להגן על עצמי. הצלחתי להשתחרר מהאזיקים וקמתי אבל הם דחפו אותי שוב על הקרקע והצמידו אותי אליה. הם שוב הרביצו לי ואני צעקתי. לא יכולתי להגן על עצמי או להדוף את המכות שספגתי בראש ובפנים. אחד מהם ישב לי על הגב כדי לקבע אותי במקום.

פתאום אחד מהם שאל אותי מה שמי, ואחרי שעניתי הוא קם מהגב שלי ואז כולם נעמדו רחוק ממני והתחילו לדבר במכשיר קשר. יכול להיות שהם גילו שתקפו אותי בטעות. אני לא יודע מה קרה להם אבל הם הפסיקו להכות אותי מיד כשנודע להם השם שלי. אחר כך הם הורו לי להיכנס לבית. בקשתי מהם שיחזירו לי את הטלפון שנפל לי בהתחלה כשתקפו אותי והם לקחו אותו, אבל הם סירבו לתת לי אותו והורו לי להיכנס. אחר כך מצאתי את הטלפון זרוק. נכנסתי הביתה ושם היו אשתי ואמי. האחים שלי הגיעו אחרי שהחיילים עזבו. שטפתי את הפנים. היה לי דימום חזק מעין ימין ומהפנים. העין הימנית שלי נסגרה לגמרי בגלל הנפיחות ולא ראיתי בה כלום. נשכבתי על הספה. אחרי רבע שעה החיילים עזבו את האזור.

בינתיים אני עדיין לא רואה בעין בגלל הנפיחות, אבל אם אני פותח אותה עם היד אני רואה מטושטש. אני מודאג שהראייה שלי נפגעה. בנוסף, יש לי חבורות בכתף ושריטות במרפק יד ימין ובמצח ובאף. עד עכשיו אני לא יודע למה הם תקפו אותי.

אדיבה יוסף ברר'ות'י, אמו בת ה-75 של עבאס ברר'ות'י, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-7.8.17 כי שמעה את בנה זועק מכאבים:

מיהרתי לבית שלו ואז אשתו באה אליי בריצה. היא רעדה מפחד ובכתה. היא חיבקה אותי ואמרה שהחיילים מכים את עבאס בחצר האחורית וניסתה למנוע ממני לצאת אליו. לא הסכמתי. הלכתי לחדר של הילדים ופתחתי את החלון, וראיתי חייל מחזיק את הנשק שלו. כשהוא ראה אותי הוא סגר מיד את החלון בפנים שלי והורה לי להיכנס פנימה. פתחתי שוב את החלון והתחלתי לצעוק עליהם, למה אתם מכים אותו? מה אתם רוצים ממנו? לא מספיק שבאתם כבר לפני יומיים והחרמתם ציוד? מה אתם רוצים מאתנו?

ואז לא ברור מה קרה, כנראה הספיק להם והם שיחררו את עבאס הביתה. וכשראיתי אותו העין שלו הייתה סגורה לגמרי וירד ממנה דם. כשראיתי אותו כמעט התעלפתי. המראה שלו היה מזעזע. הוא היה מותש והלך ישר לשטוף פנים. בינתיים החיילים הסתלקו. הזמנו לו מיד אמבולנס שלקח אותו לבית חולים ברמאללה.

עבאס ברר'ות'י פונה למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה שם נבדקו חבורות ופצעים מהמכות שספג. הוא השתחרר לביתו בניגוד לעצת הרופאים, שסברו כי רופא מומחה צריך לבדוק את עינו. הוא נסע לבית החולים הפרטי לעיניים מסלם שם נקבע כי הקרנית בעינו נפגעה ונתפרו חתכים בגבתו.

עדותו של עאסף עומר ברר'ות'י, בן 40, נשוי ואב לארבעה, פקיד ברשות המים הפלסטינית, תושב כובר, סיפר בעדות שמסר ב-25.7.17 על כניסת החיילים לביתו:

אני גר בכפר עם אשתי יאפא מנסור, וארבעת הילדים שלנו, הגדול בן 13 והקטן בן ארבע. בארבעת הימים האחרונים כוחות צבאיים מגיעים לכפר כל יום ונכנסים לבתים בלי סיבה. הבוקר, בסביבות השעה 6:00, עמדתי במרפסת וראיתי בערך 25 חיילים מגיעים אלינו. צעקתי להם שיחכו לי ואפתח להם את הדלת. הם לא המתינו. עד שהספקתי להגיע בריצה לדלת של הבית גיליתי שהם פרצו אותה. החיילים נכנסו, לבושים בשכפצ"ים וחמושים והמראה שלהם היה מפחיד. הם הורו לי לעמוד עם הפנים לקיר ולהרים ידיים. אחד מהם דיבר בערבית. חייל ערך עלי חיפוש גופני ואז שאל אותי מי נמצא בבית. עניתי לו שאשתי והילדים שלי. הוא הורה לי להעיר אותם ולרכז אותם בסלון ועשיתי את זה.

אחר-כך הם התפזרו בחדרים והתחילו לעשות חיפוש. הקצין שאל אותי אם יש לי רכב ועניתי שלא. שאלתי אותו למה הם מחפשים לנו בבית והוא ענה שזה עניין שלהם ואסור לי להתערב והורה לי לשתוק. שתקתי.

עשר דקות אחרי שהם נכנסו הקצין ביקש את תעודת הזהות שלי ונתתי לו אותה. בתוך התעודה היו 70 שקלים ומסמכים. כשהם סיימו את החיפוש, אחרי בערך 30 דקות, הם עמדו לצאת ושאלתי את הקצין על תעודת הזהות שלי. הוא אמר לי: הנה היא על השולחן. לקחתי את התעודה והסתכלתי בפנים וראיתי ששבעים השקלים חסרים. יצאתי אחריהם כדי לדרוש את הכסף וקראתי לקצין אבל הם כבר התקדמו קצת והקצין הורה לי לחזור ולא נתן לי הזדמנות להתלונן או לדרוש את הכסף בחזרה. ויתרתי וחזרתי הביתה בגלל שזה סכום קטן.

התחלתי לבדוק את מה הם עשו בבית. הוא היה הפוך לגמרי. הם קרעו בטנות תחתונות של ספות ושברו כלים במטבח. אני חושב שזה נועד פשוט למרר את החיים שלנו. אני לא פעיל בשום ארגון פוליטי ורק חי עם המשפחה שלי ועוסק בענייני. אני עובד כפקיד ברשות המים ברמאללה. הפשיטה הזו של חיילים חמושים על הבית בלי סיבה היא דבר קשה, מכעיס ומעורר שאט נפש. לקח לנו שעות לסדר את הבית מחדש ועכשיו אני אצטרך לשלם על תיקון הספות. גנבו ממני רק 70 שקלים, זה לא הרבה, אבל זה לא מוסרי ואומר משהו על החיילים האלה.

אלאא מחמוד עבד אל-מהדי, בת 28, תושבת ניעלין, בעלת בית מרקחת בכפר כובר, תיארה בעדות שמסרה ב-24.7.17 את אווירת הפחד בעקבות האירוע:

אלאא עבד אל-מהדי בבית המרקחת. צילום, איאד חדאד, בצלם. 24.7.17.כל בוקר אני נוסעת בתחבורה ציבורית מהבית בניעלין לבית המרקחת שלי בכפר כובר ובערב אבא שלי אוסף אותי. ביום שישי, 21.7.17, בסביבות השעה 23:00, אני ואחי מוחמד, בן 18, היינו עדיין בבית המרקחת כששמענו בחדשות על הפיגוע בהתנחלות חלמיש. כשהבנתי שמבצע הפיגוע הוא תושב כובר זה הדאיג אותי מאוד. פחדתי מהנסיעה הביתה ועקבתי אחר מצב הכבישים ברשתות החברתיות ודרך שיחות טלפון עם בני משפחה, כי פחדתי שהצבא והמתנחלים יעשו פעולות נקמה כמו שקרה במקרים דומים בעבר. חשבתי להישאר בבית המרקחת אבל פחדתי גם שחיילים יכנסו לכפר ולבית המרקחת וימצאו אותנו שם.

בסופו של דבר החלטנו לצאת מהכפר לפני שיגיעו החיילים. נסענו דרך רמאללה במכונית של אבא שלי שהייתי אצלי באותו ערב והצלחנו להגיע לניעלין בסביבות 24:00 בלי להיתקל בכוחות צבא.

באותו לילה לא ישנתי, נשארתי בקשר עם החברים שלי מכובר. הבנתי שכוחות צבא גדולים נכנסו לכפר ולחלק מהבתים ושהם חסמו את הכניסות בערימות עפר, כך שאף אחד לא יכול להיכנס לכפר או לצאת ממנו.

דאגתי לבית מרקחת שלי, שנמצא במרכז הכפר. למחרת לא הגעתי לבית המרקחת למרות ששמעתי שהחיילים יצאו מהכפר, כי ידעתי הם נשארו בסביבה.

גם ביום שאחרי זה, אתמול, לא פתחתי את בית המרקחת כי שמעתי שחיילים שוב נכנסו באמצע הלילה לכפר. היום, ביום השלישי, הבנתי שהמצב נרגע טיפה ושהצעירים פתחו את אחת הכניסות לכפר, אז באתי לפה במונית ופתחתי את בית המרקחת. אני מאוד לחוצה ומפחדת שהצבא יכנס שוב לכפר במן שאני כאן ויתפתחו עימותים עם הצעירים. המצב כאן מבלבל ומלחיץ ופשוט מאוד מסוכן.

הרחובות כמעט ריקים, כאילו יש עוצר ומעט מאוד אנשים הגיעו לבית המרקחת. אנשים יוצאים מהבית רק במקרים דחופים או כדי לקנות משהו שהם ממש צריכים. אני מקווה ומתפללת שהמצב יירגע והכל יחזור לקדמותו. אני במצב נפשי קשה ולחוצה כל הזמן.

אחמד נסאר עמירה, בן 20, תושב כובר, מנהל ביחד עם אביו מכולת בכפר. בעדות שמסר ב-24.7.17 הוא סיפר על הקשיים שהסבו ההגבלות על תנועת התושבים:

כשהצבא סגר את הכפר כעונש על הפיגוע בחלמיש התנועה נפסקה כמעט לחלוטין. הדרך היחידה לצאת מהכפר הייתה מעבר צר שהצעירים פתחו בחסימה על הכביש ואנשים השתמשו בו רק במצבים דחופים.

המכולת תלויה באספקה של מוצרי מזון מרמאללה ובימי הסגר לא הצלחנו לקבל אספקה מאף אחד מהסוחרים. המצרכים במכולת כמעט אזלו וגם שאר המוצרים הלכו והתמעטו ולא היה הרבה מה למכור. המכולת היא מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה שלי וזה כפר קטן אז ממילא אין המון לקוחות.

אחד המעברים שהצעירים פתחו בחסימה על הכביש בכובר. צילום, איאד חדאד, בצלם. 6.8.17.אחד המעברים שהצעירים פתחו בחסימה על הכביש בכובר. צילום, איאד חדאד, בצלם. 6.8.17.

למרות הסכנה אבא שלי נסע דרך המעבר שהצעירים פתחו לרמאללה כדי להביא מוצרי יסוד למכולת כמו לחם, קופסאות שימורים ופורמולה לתינוקות שמשפחות לא יכולות לוותר עליה.

בנוסף לזה, היום לפנות בוקר, כוחות צבא נכנסו לבית שלנו. הם הגיעו בשעה 3:00 לפנות בוקר וכלאו אותנו עד 5:00 בסלון. מאחר שאין בבית הרבה רהיטים הם לא הרסו כלום. אחד הקצינים חקר את אבא שלי ושאל אותו אם יש לו קשר למבצע הפיגוע או מידע לגביו. אחר כך הם עזבו. הם פשטו גם על הבית של אחי, אמג׳ד נסאר, שלידנו.

החיים שלנו השתבשו לגמרי ואנחנו לא יודעים מה לעשות. ההרגשה היא שלקחו לנו את החופש. אם הסגר יימשך יהיו לנו הפסדים כבדים ואולי נאלץ לסגור את המכולת ואז נישאר בלי פרנסה. מענישים אותנו על משהו שלא עשינו ושאין לנו חלק בו.