ישראל אוסרת על אלפי פלסטינים לצאת לחו"ל, רבים אחרים מוותרים מראש על האפשרות לנסוע

פורסם: 
15.5.17

חיילים ליד הכניסה למעבר אלנבי. צילום: רונן זבולון, רויטרס, 10.3.14
חיילים ליד הכניסה למעבר אלנבי. צילום: רונן זבולון, רויטרס, 10.3.14

ישראל שולטת בכל המעברים לגדה המערבית וממנה וכל יציאה מהגדה מחייבת אישור ישראלי. מכיוון שהרשויות הישראליות אוסרות, ככלל, על פלסטינים המבקשים לצאת לחו"ל לטוס דרך נמל התעופה בן גוריון או להפליג מנמלי הים שלה, נתיב היציאה היחיד הפתוח עבורם הוא מעבר אלנבי, הנמצא כחמישה ק"מ מזרחית ליריחו. על-פי נתוני רשות המעברים והגבולות הפלסטינית עברו במעבר אלנבי במהלך שנת 2015 809,559 פלסטינים ובשנת 2016 עברו בו 907,825 פלסטינים.

ישראל מנצלת את שליטתה במעבר כדי למנוע מרבים מתושבי הגדה לצאת לחו"ל ומותירה אותם כלואים בתוך הגדה המערבית במשך שנים ארוכות. זאת, בהחלטה מנהלית, ללא כל הליך שיפוטי וללא נימוקים. במקרים שבהם הרשויות מורות לפלסטינים שהגיעו למעבר אלנבי לשוב על עקבותיהם, הן אינן מיידעות אותם מי הגורם האחראי לקבלת ההחלטה וכיצד ניתן לערער עליה.

בחלק מהמקרים הסירוב לאפשר לתושבים לצאת מהגדה אינו מנומק כלל, לעיתים נמסר למבקשים רק כי האיסור הוטל "מסיבות ביטחוניות" ואחרים הופנו למת"ק הפלסטיני או לשב"כ לקבלת הסבר. מהעדויות שגבה בצלם עולה כי במקרים רבים די בכך שאדם נעצר בשלב כלשהו בעברו כדי שייאסר עליו לצאת מהגדה למשך שנים ארוכות. כמו כן, בחלק מהמקרים, משתמש השב"כ באיסורי היציאה כאמצעי להפעלת לחץ על פלסטינים לשתף עמו פעולה.

ברוב המקרים, פלסטינים המבקשים לצאת לחו"ל אינם יודעים אם יוכלו לעשות כך עד שהם מגיעים למעבר אלנבי. אם ישראל אוסרת על יציאתם – הדבר מתברר להם רק בשלב זה. לכאורה, מאפשר המנהל האזרחי לתושבי הגדה לבדוק לפני נסיעתם האם הוטל עליהם איסור יציאה, ואולם רבים מתושבי הגדה כלל אינם מודעים לקיומה של אפשרות זו. הם נערכים לנסיעה, נפרדים ממקורביהם, מגיעים למעבר עם מטענם ורק אז מתבהר להם שהכול היה לשווא.

בין השנים 2014 ל-2016 הגיש המוקד להגנת הפרט 476 השגות למנהל האזרחי בגין מניעת יציאה לחו"ל. ב-203 מהמקרים בוטל האיסור לאחר הגשת ההשגה. מבין המקרים הנותרים, הגיש המוקד 213 עתירות לבג"ץ, שבעקבותיהן הוסרה המניעה ב-108 מקרים, ברובם עוד בטרם התקיים דיון ראשוני בבית המשפט. כך, ב-65% מהמקרים שבהם ערער המוקד על הטלת איסור על יציאה מהגדה בוטל האיסור, נתון המעיד על כך שהאיסור הוטל ללא הצדקה מלכתחילה.

נוסעים ממתינים בתור לבדיקת דרכונים במעבר אלנבי. צילום: עאמר עוואד, רויטרס, 9.7.09
נוסעים ממתינים בתור לבדיקת דרכונים במעבר אלנבי. צילום: עאמר עוואד, רויטרס, 9.7.09

על פי נתוני רשות המעברים והגבולות הפלסטינית, במהלך שנת 2016 מנעה ישראל מ-2,262 תושבי הגדה המערבית שהגיעו למעבר אלנבי לצאת לחו"ל. בשנת 2015 מנעה ישראל את יציאתם של 1,736 תושבים. ואולם נתון זה מתייחס רק לאנשים שהגיעו למעבר ונאלצו לשוב לביתם. הוא אינו כולל פלסטינים רבים – שמספרם אינו ידוע – ואשר נמנעו מראש מלהגיע למעבר אלנבי בשל מדיניות ישראל, אם משום שיציאתם נמנעה כבר בעבר ואם בשל האפקט המצנן של מדיניות זו.

במסגרת מדיניותה זו ישראל מטילה על תושבי הגדה סנקציות קיצוניות ביותר, שאינן מוגבלות בזמן. יישום המדיניות בהליך חשאי וללא כל ביקורת מחמיר את תוצאותיה. מדיניות זו פוגעת ישירות באלפי פלסטינים שעליהם אוסרת ישראל לצאת לחו"ל ללא כל סיבה או על בסיס נימוקים מופרכים, כמו העובדה שהמבקש ריצה בעבר עונש מאסר, שלא ניתן להצדיקם. היא פוגעת גם ברבים נוספים הנמנעים מלכתחילה מן הניסיון לנסוע לחו"ל לצורך לימודים, עבודה, ביקור בני משפחה, נופש וכד'. מדיניות זו ממחישה היטב את שליטתה המלאה של ישראל בחייהם של כל תושבי הגדה ואת חוסר יכולתם לנהל את חייהם ולתכנן אותם.

מועתסם ג'מאל חוסיין חיימור, בן 26, תושב חברון, תיאר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-12.12.16 כיצד פספס הזדמנות מקצועית כיוון שסירב לדרישה לשתף פעולה עם השב"כ:

מועתסם חיימור. התמונה באדיבות העדאני גר עם ההורים והאחים והאחיות שלי ועובד בשתי עבודות: בסיוד בתים ולפעמים גם כמאבטח. יש לי תואר בהנדסת רשתות והכשרה כטכנאי מחשבים אבל מאז שסיימתי את הלימודים אני לא מצליח למצוא עבודה בתחום. המצב הכלכלי של המשפחה שלי קשה, יש לנו חובות. בשנת 2013 נעצרתי בתוך ישראל כשנכנסתי כדי לעבוד בלי היתר. קיבלתי עונש של 45 ימי מאסר וקנס של 1,500 שקלים. זאת הפעם היחידה שנעצרתי בחיים שלי. אני רוצה להתחתן ולהתבסס אבל אין לי אפשרות אמתית בגלל שבשתי העבודות שלי ביחד אני מרוויח פחות מ-2,500 שקלים בחודש.

ב-2015 קיבלתי הצעת עבודה בסעודיה בתחום ההכשרה המקצועית שלי. עברתי בהצלחה מבחן קבלה שעשיתי באינטרנט והציעו לי משכורת חודשית של כאלף דינר (למעלה מחמשת אלפים שקל), ומימון להוצאות המגורים. שמחתי מאוד והרגשתי שזאת ההזדמנות שלי להתקדם בחיים, להגשים את החלומות שלי ולבסס את עצמי מקצועית. הכנתי את כל המסמכים הדרושים, כולל הדרכון.

כשהגעתי לצד הישראלי של הגשר הגשתי את המסמכים וחיילת הורתה לי לשבת ולהמתין. אחרי כמה זמן הגיעו אנשים במדי צבא והובילו אותי לחדר צדדי. הם התיישבו בחדר ואחד מהם ביקש ממני להמתין, חיכיתי שם עד אחר הצהריים ובינתיים כל שאר הנוסעים כבר עזבו והמעבר נסגר. רק אז הכניסו אותי לחדר ואמרו לי שאסור לי לנסוע. הם נתנו לי מסמך שבו נכתב שעליי להגיע לפגישה עם "קפטן אמין" בשב"כ.

חזרתי הביתה לחברון ואחרי שלושה ימים הלכתי לפגישה עם "קפטן אמין" במשרדי הקישור הישראלי בחברון. הוא הכניס אותי לחדר והתחיל לחקור אותי. היה איזה דף לפניו על השולחן אבל התרשמתי שהוא בכלל לא יודע אם אני רוצה לצאת לחו"ל או שבדיוק חזרתי הביתה. הוא שאל אותי שאלות כמו "מאיפה הגעת?" ו"למה נסעת?", נאלצתי להסביר לו שעוד לא נסעתי בגלל שלא נתנו לי לעבור בגשר. ואז הוא החליף את הדף שהיה מונח לפניו לדף אחר והתחיל לשאול אותי על דעאש, על חמאס ולמה אני רוצה לנסוע.

הסברתי שאני לא קשור לאף אחד מהארגונים האלה ואני רוצה לנסוע כי מצאתי עבודה. הוא אמר שאם אני רוצה את עזרתו אני צריך לעזור לו בחזרה. כששאלתי איך אוכל לעזור הוא ענה שאני צריך לשתף פעולה עם השב"כ. סירבתי והוא אמר שאין דרך אחרת שבה אוכל לנסוע אז עדיף לי להפסיק לחשוב על נסיעה. אני מאוד מתוסכל ומאוכזב. איבדתי הזדמנות עבודה שחלמתי עליה כל חיי, ושהייתה מאפשר לי לבנות את העתיד שלי, להתחתן ולעזור כלכלית למשפחה שלי.

סיהאם קריב. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 28.12.16סיהאם אחמד ח'ליל קריב, בת 62, תושבת טול כרם, נשואה ואם לאחד עשר, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-28.12.16 כיצד נאסר עליה ועל בני משפחתה להשתתף בחתונת בנה בירדן:

הבן שלי איימן מתגורר כבר שמונה שנים בירדן. הוא סיים שם תואר ראשון ושני ועכשיו עובד על דוקטורט בהלכה מוסלמית. ב-3.4.15 נסעתי עם חלק מהילדים שלי ובני ובנות הזוג שלהם לגשר אלנבי כדי לנסוע לחתונה של איימן בירדן. כשהגענו לשם מסרנו את הדרכונים והתבקשנו לשבת ולחכות. אחרי שחיכינו בערך שעתיים יצא פקיד ואמר לנו שאסור לנו לנסוע לירדן לפי החלטה של השב"כ. ניסינו לברר את הסיבה אבל הפקיד הישראלי אמר שאנחנו צריכים לברר את זה מול משרד הקישור הפלסטיני בטול כרם.

לא יכולנו לעכל את זה, פשוט לא האמנו כי אנחנו מנועים ולא נוכל להשתתף בחתונה של איימן ולשמוח אתו. ההחלטה שללה מאתנו את השמחה שלנו. כשחזרנו הביתה הרגשתי לא טוב ונאלצתי ללכת לבית החולים להשגחה.

מאלכ ר'אלב זידאן אבו עאדי, בן 30, נשוי ואב לתינוקת בת תשעה חודשים, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-20.2.17 כיצד נאלצו הוא ואשתו לוותר על נסיעה שתכננו לרגל חתונתם:

אני עוסק במסחר באזור רמאללה וגר בכפר ניעמה. ב-1.5.15 התחתנתי עם סבאח מוסא שהיא במקור מהכפר הסמוך בית ליקייא. לרגל הנישואין חשבנו לנסוע לטקס ה"עומרה" במכה – גם כטיול וגם כמצווה. ב- 5.5.15 קיבלנו את אשרות הנסיעה מסעודיה וכעבור שלושה ימים, ב-8.5.15, נסענו לגשר אלנבי. נסענו יחד עם קבוצה באוטובוס ושילמנו מראש את כל עלויות הנסיעה עבור שנינו – כ-600 דינר ירדני (כ-3,000 ש"ח).

הגענו לצד הישראלי של מעבר אלנבי בערך בשעה 8:00 בבוקר. הגשנו את הדרכונים שלנו לחיילת, שהורתה לנו להמתין. מדי 30-20 דקות ניגשתי לאשנב של השב"כ כדי לברר מה קורה ולמה יש עיכוב אבל כל הזמן אמרו לי להמשיך ולחכות ולא הסבירו לי מה הבעיה. כל הנוסעים שהיו אתנו באוטובוס עברו מיד ורק אותנו עיכבו. התחלתי לדאוג וחששתי שיחזירו אותנו ולא יתנו לנו לנסוע. כעבור שעה וחצי בערך התקשרתי לאחראי על הקבוצה ואמרתי לו שייסעו ולא יחכו לנו, כי ראיתי שהעניין מתארך.

עברו שעות ולא קרה שום דבר חדש. כל הזמן המתנו באולם הנוסעים, ישבנו שם על הכיסאות ולא עשינו כלום חוץ מלספור את הדקות והשעות. אחרי יותר מחמש שעות, בערך בשעה 13:30, הגיעה חיילת עם הדרכונים שלנו ואמרה לנו "אתם מנועים מלנסוע". שאלתי אותה למה והיא אמרה שהאיסור הגיע מהשב"כ וכששאלתי מה הסיבה לכך היא אמרה "לך לבית אל, תברר אצלם שם". החיילת ליוותה אותנו אל האוטובוסים החוזרים, ורק שם היא החזירה לנו את הדרכונים.

הרגשתי תסכול נוראי. הייתי כל-כך מאושר לפני כן, בגלל שנישאנו, ורציתי לשמח את אשתי ולנסוע אתה לעומרה. רציתי לבלות איתה. אנחנו צעירים ורוצים ליהנות מהחיים כמו שאר בני האדם.

עד אז אף פעם לא אסרו עלי לנסוע. לפני שהתחתנתי נסעתי לירדן מדי חודשיים או שלושה כדי לבקר את אחותי הנשואה או קרובי משפחה אחרים או סתם כדי לטייל. אפילו בתקופת האירוסין שלנו, שנמשכה שנה, נסעתי לירדן בי שום בעיה. בפעם האחרונה נסעתי ב-11.6.14 והכל היה בסדר.

יומיים אחרי שהיינו באלנבי נסעתי לשב"כ בבית אל כדי לברר את העניין. לקחתי איתי את תעודת הזהות של אשתי, כדי לקבל תשובות על שנינו. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ניסתה לנסוע. לקחתי גם בקשות בכתב שהכנו מראש. אחרי המתנה של שעה אמרו לי להיכנס לאחד הפקידים שם. הוא לקח את תעודות הזהות שלי ושל אשתי, בדק במחשב ואמר לי "אתה מנוע מלנסוע דרך גשר אלנבי עד חודש אוגוסט 2016 ואשתך מנועה עד חודש דצמבר 2016".

נתתי לפקיד את הבקשות הכתובות שהכנו והוא אמר לי שהניירות האלה לא יועילו ושאני צריך לפנות לבירור במחנה עופר. יצאתי משם ונסעתי מיד למחנה עופר עם מכתב הפנייה מהפקיד בבית אל. הגעתי לשם בשעות הצהריים ומסרתי את תעודת הזהות שלי. כרגיל – הורו לי להמתין, הרי כל בירור אצל הישראלים מתחיל במסע המתנה ומריטת עצבים. חיכיתי בערך שעה וחצי ואז השומר החזיר לי את תעודת הזהות ואמר: "אתה מנוע". הוא לא אפשר לי לפגוש את אנשי השב"כ. לקחתי את תעודת הזהות ויצאתי בהרגשה שזה הגורל שלי ואין מה לעשות, הרי הכול בידי הישראלים.

מאז ניסיתי לנסוע לירדן עוד שבע פעמים, כולן אחרי דצמבר 2016. קיוויתי שהמניעה הוסרה. פעמיים התלוותה אלי גם אשתי. בכל פעם חזר אותו סיפור: מסרתי את הדרכון לפקיד במעבר, המתנתי בין שלוש לחמש שעות שבמהלכן פניתי לפקיד כדי לברר מה קורה מדי כחצי שעה, ובכל פעם הפקיד אמר לי "תחכה עוד קצת, תחכה עוד קצת".

הניסיון האחרון היה ב-15.1.17, כשכל המשפחה שלי נסעה העומרה במכה. נתנו להורים שלי ולשני אחים קטנים שלי לעבור ולי לא. מאז לא ניסיתי שוב.

ב-1.1.17 פניתי למוקד להגנת הפרט, שמטפל במקרים של איסור יציאה לחו"ל מול הרשויות הישראליות. מסרתי להם את כל המסמכים והם אמרו לי שהטיפול ייקח בין עשרים יום לחודשיים, אבל לא הבטיחו שיצליחו לבטל את האיסור. בינתיים לא קיבלתי תשובה.

איסור הנסיעה הותיר אותי מיואש ומתוסכל. אני מרגיש כבול כמו בהמה. מישהו אחר שולט ביכולת שלי לנוע ממקום למקום ושולל ממני את אחת הזכויות הכי הבסיסיות שאלוהים העניק לאדם.

עדכון: בחודש מארס 2017 הגיע מאלכ עאדי שוב למעבר אלנבי, והתברר לו שאיסור הנסיעה הוסר. מאז יצא לחו"ל מספר פעמים, פעמיים מהן ביחד עם אשתו.

עומר ג'מאל פארס מיאדמה, בן 32, מורה תושב עקרבא שבמחוז שכם, סיפר בעדות שמסר ב-19.3.17 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי כיצד פספס הזדמנות למשרת הוראה בחו"ל בשל איסור היציאה:

דוד שלי עובד בבית ספר בנסיכויות וסידר לי ראיון עבודה שם. ב-1.6.16 הגעתי לגשר אלנבי כדי לנסוע לירדן ומשם לנסיכויות. להפתעתי הפקיד בגשר עיכב אותי במשך ארבע שעות ואז החזיר לי את הדרכון ואמר לי שאסור לי לנסוע. הוא אמר שכדי לדעת מה הסיבה לכך אני צריך לפנות ללשכת הקישור הישראלי. הופתעתי בגלל שבשנת 2008 נסעתי בלי בעיה. מאז לא נסעתי לחו"ל. פניתי למוקד להגנת הפרט והם ביקשו ממני את חוזה העבודה בבית הספר, אבל עוד לא היה לי חוזה כזה.

בגלל שאסרו עלי לנסוע, פספסתי הזדמנות זהב לעבודה בחו"ל עם משכורת חודשית של 10,000 ש"ח, מגורים למשפחה ולימודים לילד הראשון על חשבון בית הספר. המצב כאן קשה מאוד. המשכורת שלי היא בקושי 3,000 שקלים. הכול יקר והמצב הפוליטי קשה מאוד. אני לא רוצה להתרחק מהבית, מהכפר ומהמשפחה אבל המצב קשה מאוד. קשה לי גם נפשית. חבר שלי, שגם הוא הוזמן לריאיון בבית הספר, הצליח לעבור וקיבל את העבודה. הוא שם עכשיו ומרוצה מאוד.

עצרו אותי פעם אחת למשך שישה חודשים במעצר מנהלי, בשנת 2014 ומאז לא היה כלום. כשהייתי בגשר ביקשתי לפגוש את קצין השב"כ האחראי או כל אדם אחר שאחראי להחלטה הזו אבל לא אפשרו לי. זה מעשה לא אנושי. למה מונעים ממני לנסוע? לא עשיתי כלום ואם יש להם משהו נגדי הם מוזמנים להעמיד אותי לדין.

בספטמבר 2016, כשלושה חודשים אחרי שהייתי בגשר, התקשרו אליי מהקישור הישראלי וזימנו אותי לפגישה. חשבתי שזו הזדמנות טובה לברר את הסיבה לאיסור הנסיעה. הקצין, שהציג את עצמו כרמזי, אמר שהוא חדש ושהוא מעוניין להכיר אותי. אבל הוא לא הסביר לי למה אסור לי לנסוע ולא נתן לי שום תשובות. הוא אמר שהוא לא למד את התיק שלי.

זכותי לנסוע ולנוע כמו כל אדם אחר בעולם. למה אנשים אחרים נוסעים ומטיילים בעולם ואני לא יכול לנסוע ולהתפרנס?

טאהר מחמוד טאהר יעקוב, בן 33, תושב עמאן שבירדן, שישראל אוסרת עליו כבר עשרה חודשים לשוב לביתו, לאשתו ולילדיו הקטנים, סיפר בעדות שמסר ב-23.3.17 לתחקירן בצלם איאד חדאד:

טאהר יעקוב עם ילדיו. התמונה באדיבות העדנולדתי בירדן למשפחה פלסטינית. אבא שלי במקור מבית רימא במחוז רמאללה. הוא חי והתחתן בירדן אבל כולנו שמרנו על מעמד התושבות שלנו ויש לנו גם תעודות זהות של הגדה וגם תעודות זהות ירדניות. אנחנו בקשר הדוק עם המשפחות של ההורים שלי בבית רימא ומבקרים בכפר כל כמה שנים.

בשנת 2009 התחתנתי עם בת דודה שלי, כפא ת'לג'י יעקוב, בת 24, מבית רימא והיא עברה לגור איתי בירדן. אנחנו גרים באזור א-רוסייפה בירדן, קרוב למקום העבודה שלי כטכנאי ייצור בחברת פפסי קולה וליד אמא שלי. אבא שלי הלך לעולמו לפני עשר שנים. נולדו לנו שלושה ילדים: ביילסאן, בת 6, ויסאל, בת 5 ומחמוד, בן שנתיים. כל שנתיים או שלוש – בחופשת הקיץ - אנחנו מגיעים לבית רימא לביקור אצל המשפחה של אשתי ואצל אחותי, שנשואה לבן דוד שלי וגרה בבית רימא.

ב-16.7.16 הגענו לגשר אלנבי כדי לבלות את חופשת הקיץ עם המשפחה. בנוסף הייתי צריך גם לטפל בשביל המשפחה שלי בכמה עניינים שקשורים לחלוקת עיזבון.

אשתי אני והילדים יצאנו מהבית לגשר אלנבי בשעה 6:00 בבוקר. חיכינו שלוש או ארבע שעות בצד הירדני עד שעברנו לצד הישראלי, ושם חיכינו עד 16:00. אני ואשתי עברנו חיפוש גופני ואז אנשי השב"כ במעבר קראו לי ושאלו אותי על הכסף שהבאתי אתי בשביל החופשה ובשביל להסדיר את ענייני העיזבון של סבא שלי. הבאנו איתנו 1,040 דינר ירדני (כ-5,600 ₪) ועוד 2,100 דולר ארה"ב (כ-8,000 ש"ח). אני נשאתי עליי חלק מהכסף והשאר היה אצל אשתי כי ידענו שאסור להכניס יותר מאלפיים דינר לאדם.

אנשי השב"כ לקחו לנו את הכסף. אמרתי לאיש השב"כ שהכסף מיועד להוצאות החופשה ולהסדרת עזבון ויש לי ייפוי כוח מבני המשפחה בשביל זה. הוא לא אמר כלום על זה ורק הורה לי לחכות ואמר "תגיד לאשתך שתמשיך בדרכה, ואנחנו לא רוצים שיהיה בלגן. אתה נשאר פה".

באותה שעה הגשר כבר היה כבר כמעט ריק ולכן אשתי חששה לי והתחילה לבכות וגם הילדים בכו וצעקו. אנשים ניגשו לראות מה קורה ואני ניסיתי להרגיע את אשתי והילדים. האחראים הרשו לי ללוות אותם עד לשער. התקשרתי לאחיה של אשתי כדי שיבוא לאסוף אותה, כי לא השאירו לנו אפילו אגורה אחת ולא הייתה לה אפשרות לנסוע בתחבורה ציבורית.

זמן קצר אחר-כך, בסביבות 16:30, הגיעו שוטרים ממשטרת מעלה אדומים, עצרו אותי ואזקו אותי בידיים וברגליים, כאילו הייתי איזה פושע. לא אמרו לי למה ולא הבנתי מה קורה כי לא חרגנו בכלל מהסכום המותר.

לקחו אותי לתחנת המשטרה במעלה אדומים. בתחנה חוקר שאל אותי למי באתי ולמה ומה ההשתייכות הפוליטית שלי. עניתי לו שאין שום השתייכות, והסברתי לו את סיבת הביקור שלי. החוקר שאל על הכסף והסברתי לו שהוא מיועד להוצאות הביקור ולהוצאות של רישום הקרקע והסדרת העיזבון של אבא בכפר. הוא הורה לי לחתום על מסמך בעברית. שאלתי אותו: איך אני אחתום על דברים שאני לא מבין? והוא ענה לי: אנחנו לא שקרנים כמו הרשות הפלסטינית. סירבתי לחתום ואז הוא דפק על השולחן וצעק: "כדאי לך לחתום. זה מסמך שמבטיח שלא ירביצו לך. אלה בסך הכול הדברים שאמרת, ואנחנו לא מוסיפים שום דבר שלא אמרת". חתמתי כי הוא לא השאיר לי ברירה.

הם החזיקו אותי עד השעה 21:30 בלילה בלי לתת לי שום דבר לאכול. אחד השומרים נתן לי מים לשתות, ואמר לי שהוא מביא לי את זה בסתר כי אסור לתת לי כלום. השוטר לקח את טביעות האצבעות שלי, צילם אותי ואז נתן לי קבלה על הסכום שהם החרימו ושיחרר אותי. בקבלה היה כתוב שהכסף הוחרם בגלל חשד שמדובר במימון מארגון טרור.

הוא השאיר אותי מול משטרת מעלה אדומים בלי גרוש. כשאמרתי לו שאין לי כסף לנסיעה הוא שאל אם אני מכיר מישהו שיכול לקחת אותי. נתתי לו את מספר הטלפון הנייד של דוד שלי, והוא התקשר אליו כדי שיבוא לקחת אותי מכיכר אל-עיזרייה. הלכתי ברגל שני קילומטר עד כיכר אל-עיזרייה ושם חיכיתי עד שהדוד שלי הגיע ולקח אותי לבית שלו בבית רימא. אשתי והילדים כבר היו שם.

לקחתי עורך דין כדי שיטפל בעניין הכסף שהוחרם. בינתיים עבדתי בעבודות מזדמנות ולוויתי כספים מקרובי משפחה בשביל ההוצאות שלנו. ביקרנו קרובי משפחה ואני טיפלתי בהסדרת העיזבון. אחרי שבועיים, בתחילת אוגוסט, רצינו לחזור לירדן כי הייתי צריך לחזור לעבודה.

נסענו לגשר אלנבי, אבל שם הרשו רק לאשתי ולילדים לעבור והודיעו לי שאני "מנוע ביטחונית" מלצאת. כששאלתי למה הם אמרו לי רק: לך תברר בשב"כ. לא הייתה לנו ברירה ואשתי והילדים עברו בלעדיי כדי שהם לא יפסידו לימודים . אני חזרתי לרמאללה נדדתי בין בתים של קרובי משפחה והרגשתי מאוד לא נוח כי רוב הזמן לא עשיתי כלום. הפכתי ל"הומלס" מחוסר כל. בינתיים גם איבדתי את מקום העבודה שלי בירדן. קשה לי למצוא עבודה כאן. עבדתי קצת במכירת ירקות, בבניין ובמפעל למכשירי חשמל, ולאחרונה הצלחתי למצוא משרה יציבה.

המשכורות כאן נמוכות, בקושי 2,000 ש"ח לחודש, וזה לא מספיק אפילו להוצאות שלי. אני מקצץ באוכל כדי שאוכל לשלוח כסף למשפחה. אני משתדל לאכול רק שתי ארוחות ביום, ועובד 12 שעות ביום. לא הייתי מסוגל יותר לגור אצל קרובי המשפחה ולהרגיש שאני נטל, אז עכשיו אני חולק דירה עם קבוצה של פועלים ומשלם כ-200 דינר, כלומר 1,000 ש"ח בחודש, כולל הוצאות חשמל, מים, חימום וטלפון.

ילדיו של טאהר יעקוב. התמונה באדיבות העדאני חי בעליבות רבה, אני מרגיש עקור, ואני מתגעגע לאשתי ולילדים שלי. אני מנסה לשמור איתם על קשר יומיומי, בטלפון, אבל כולנו בהלם. זו פעם ראשונה שהילדים במצב כזה, לא יכולים לראות את אבא שלהם בגלל החלטה דרקונית. המצב הנפשי שלי רע, זה כאב שקשה לשאת אותו.

אני מנסה ללא הצלחה להביא להסרה של איסור הנסיעה. בהתחלה פניתי לעורך דין שביקש שכר טרחה של 1,500 ש"ח. הסכמתי לשלם והוא אמר כבר בסוף אוגוסט שהוא הצליח להביא לביטול האיסור ושאני יכול לפנות למנהל האזרחי בבית אל כדי לוודא את זה. הגעתי לבית אל והם אישרו לי שאין שום איסור נסיעה. למחרת הגעתי לגשר, אבל להפתעתי הם אסרו עליי לנסוע וטענו שיש נגדי איסור בטחוני. פיטרתי את עורך הדין הזה כי הרגשתי שהוא רימה אותי.

בספטמבר 2016 הלכתי ביוזמתי לפגוש את אנשי השב"כ בעופר. איש השב"כ שקיבל אותי התנהג בצורה מכובדת. הוא הציג את עצמו בשם חיים, ואמר לי: "אתה לא מזהה אותי, בן אדם?". אמרתי שלא, ואז הוא אמר לי: "אני גר על ידכם, שכן שלך, שני בתים מהבית של הדוד שלך". אחר-כך הוא הראה לי על מסך המחשב את מיקום הבית של דוד שלי, הצביע ואמר: "אתה ישן כאן". אמרתי לו: "נו, מה רע בזה?". הוא התחיל לשאול אותי על המשפחה של דוד שלי, אמר: "האנשים האלה הם חמאס, למה אתה גר אצלם?" ועל הקשרים שלי איתם. "אין לי בית לגור בו, הם דודים שלי, וההורים של אשתי. מה רע בזה?".

אחר כך הוא התחיל לשאול אותי על הכספים המוחרמים ואמר לי: "ספר לי לאן או למי הכספים האלה. תעזור לנו כדי שאנחנו נעזור לך". הרגשתי שהוא מנסה לסחוט אותי ולגייס אותי לשיתוף פעולה. השתכנעתי בזה סופית כשהוא נתן לי את מספר הטלפון האישי שלו, לקח את המספר האישי שלי וביקש שאחשוב ואענה לו כעבור שלושה ימים. אמרתי לו: "אני אדם עצמאי. לא מתעסק בפוליטיקה. ויש לי משפחה שאני אחראי לפרנס. מאז שאבא שלי מת לפני עשר שנים אני מפרנס גם את האחים שלי. אין לי זמן להתעסק בשום דבר חוץ מהעבודה שלי". בתגובה הוא איים עלי: "אם לא תעזור לנו ותספר בעצמך על הכספים האלה, אנחנו נעכב אותך כאן כל החיים. אני יכול להוציא ממך הודאה בכוח, אבל אתה צריך לדבר בעצמך". ואז הוא הורה לי ללכת ואמר שהוא מקווה שאתקשר אליו תוך שלושה ימים. לא התקשרתי אליו מעולם.

שכרתי עורך דין אחר. ב-13.10.16 עורך הדין החדש הצליח להשיג תשובה מהישראלים, לפיה איסור הנסיעה שהוטל עליי תקף עד ה-17.1.18. ב-22.12.16 הישראלים מסרו לו שאני יכול לקבל בחזרה את הכספים שהוחרמו ממני. הלכתי לבית אל כדי לקבל את הכסף והחייל שם לקח ממני עותק של התשובה ואת מספר הטלפון הנייד שלי ואמר יתקשרו אלי מאוחר יותר, אבל אף אחד לא התקשר.

ב-2.1.17 עורך הדין אמר שמאשרים את הנסיעה שלי אבל הם סירבו לתת לו את זה בכתב. נסעתי לגשר וכשהגעתי לשם הפקיד לא נתן לי לעבור ואמר לי: "העבירו לנו את ההחלטה על האיסור 10 דקות לפני שהגעת. אלה הוראות שלא אנו מחליטים עליהן". אמרתי לו שעורך הדין שלי אמר שאני יכול לעבור והוא ענה לי: "כן, אבל האיסור הגיע עכשיו, לפני 10 דקות".

בלית ברירה חזרתי לחיי העליבות והעצב. חזרתי להיות "הומלס". אני סופר את הדקות, הימים והחודשים בתקווה שאראה את האור בסוף המנהרה ואוכל לפגוש את אשתי, הילדים שלי ושאר המשפחה בעמאן. אני חי פה בדירה עלובה והמצב הכלכלי קשה מאוד. הוצאות המחיה ברמאללה מאוד גבוהות. התנאים בכלא יותר טובים מתנאי החיים שלי. בנוסף לגעגועים לאשתי ולילדים, אמא סובלת מגלאוקומה ועברה ניתוח לפני חודש. לא יכולתי להגיע אליה ולעזור לה. היא זקוקה לעוד ניתוח בעין, ויש לה בעיות בכיס המרה. היא צריכה עזרה והשגחה. עכשיו יש רק אח אחד שעוזר בפרנסת המשפחה שלנו, בנוסף ל-120 דינר שאמא שלי מקבלת מהפנסיה של אבא. אני מתוסכל מאוד ולא יכול להתרכז. אני נרדם ומתעורר עם המחשבה לחבק את הילדים שלי. נפרדתי מהבן הקטן שלי, מחמוד, כשהוא היה בן שנתיים ותכף ימלאו לו שלוש.

עדכון: בחודש מאי פנה עיתונאי הארץ גדעון לוי למתאם פעולות הממשלה בשטחים ולשב"כ בעניינו של טאהר יעקוב ונענה כך: "מניעת יציאת טאהר יעקוב לחו"ל התבססה על טעמים ביטחוניים הנוגעים למעורבותו בהברחת כספי טרור לשטח, והחשש כי יציאותיו של הנדון לחו"ל ינוצלו לשם המשך פעילות המסכנת את ביטחון האזור. בנסיבות המקרה, משיקולים הומניטאריים ולמרות הסיכון הביטחוני הנשקף מפעילות הנדון, הוחלט שלא למנוע בעת הזו יציאתו לחו"ל למפגש עם משפחתו". כמו כן נמסר כי הכסף שהוחרם הועבר לעורך דינו של יעקוב כבר בחודש ינואר 2017. בינתיים העביר עורך הדין ליעקוב רק חלק קטן מהסכום.

בתשובה אין כל התייחסות לסתירה בין הטענה הרשמית לפיה יעקוב עסק בהברחת כספי טרור לבין העובדה שכספו הוחזר במלואו לעורך דינו.

ב-13.5.17 נסע טאהר יעקוב למשרדי המנהל האזרחי בבית אל כדי לברר אם הוסר איסור הנסיעה, אך נאמר לו כי הוא עדיין "מנוע ביטחונית" ולא יוכל לשוב לביתו בירדן.