רקע על הגבלות על תנועה

מאז תחילת שנות התשעים, ישראל מטילה הגבלות על התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נועדו הגבלות אלה בעיקר למנוע כניסה של פלסטינים לישראל ולמזרח ירושלים. במהלך האינתיפאדה השנייה הציבה ישראל בתוך שטח הגדה המערבית עשרות מחסומים ומאות חסימות פיזיות – ערימות עפר, קוביות בטון ותעלות והחלה בהקמת מכשול ההפרדה, והשערים בו. הגבלות אלה היו חסרות תקדים  בתולדות הכיבוש הישראלי בכל הנוגע להיקפן, למשכן ולחומרת הפגיעה בשגרת חייהם של תושבי הגדה הפלסטינים.

בשנת 2009 צמצמה ישראל את מספרם של המחסומים והחסימות בגדה המערבית, אולם נכון לסוף 2010 עדיין נותרו ברחבי הגדה לפי מניין בצלם  99 מחסומים ו-505 חסימות מסוגים שונים (לפי ספירת המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם). הגבלות אלה מבטאות את גישתה של ישראל במהלך השנים לפיה חופש התנועה אינו זכות מוקנית אלא פריבילגיה שישראל רשאית להעניק או לשלול בהתאם לרצונה.הגבלות אלה משביתות במידה רבה את ניהול החיים הסדירים, כיוון שהן פוגעות אנושות במסחר, בנגישות הטיפול הרפואי והחינוך ובחיי החברה. ההגבלות יוצרות מציאות חיים בלתי-אפשרית בה שוררת אי ודאות לגבי היכולת לבצע פעולות פשוטות כיציאה לעבודה בעיר הסמוכה, שיווק תוצרת חקלאית, קבלת טיפול רפואי או ביקור קרובי משפחה. פעולות רבות אף כרוכות במסכת בירוקרטית, שבסופה לעיתים קרובות דוחה הצבא את הבקשה להיתר תנועה.

ההגבלות הקיימות היום נועדו בעיקר כדי לשלוט על תנועת הפלסטינים ולנתבה לכמה מחסומים מרכזיים, בהתאם לצרכיה של ישראל. הן מכוונות להרחיק תנועה פלסטינית מההתנחלויות, מכבישים מרכזיים המשמשים את המתנחלים או מאזורים שישראל מעוניינת לחזק את שליטתה בהם ולהדיר מהם את האוכלוסייה הפלסטינית. לכן, הרוב המכריע של ההגבלות קיימות בכבישים המובילים אל שטחי C (60% משטח הגדה שבשליטה ישראלית מלאה), במזרח ירושלים, בבקעת הירדן, במובלעות שממערב למכשול ההפרדה ובהתנחלויות בחברון.

ההגבלות על התנועה נאכפות באמצעות אמצעים פיזיים ומנהליים הכוללים, בין השאר את המחסומים והחסימות, מכשול ההפרדה, כבישים האסורים או המוגבלים לנסיעת פלסטינים, ומשטר של היתרי תנועה. בשנות האינתיפאדה השנייה, הגבלות אלה פיצלו את הגדה לשש יחידות גיאוגראפיות נפרדות: צפון הגדה, מרכז הגדה, דרום הגדה, בקעת הירדן וצפון ים המלח, מובלעות מכשול ההפרדה (לאחר הקמתו)  ואזור מזרח ירושלים. התנועה בין היחידות הגיאוגרפיות ובתוכן הפכה לקשה, איטית ומסורבלת במיוחד. כיום ישראל מתירה את תנועת הפלסטינים בין רוב חלקי הגדה אך ממשיכה להגביל את תנועת הפלסטינים אל מזרח ירושלים, בקעת הירדן והמובלעות שממערב למכשול ההפרדה. באזורים אלה יוצרות המגבלות מציאות בה שולטת אי ודאות מתמדת לגבי היכולת לבצע פעולות פשוטות כיציאה לעבודה או ללימודים בעיר הסמוכה, שיווק תוצרת חקלאית, קבלת טיפול רפואי או ביקור קרובי משפחה. פעולות רבות אף כרוכות במסכת בירוקרטית, שבסופה לעיתים  קרובות דוחה המינהל האזרחי את הבקשה. נוסף על כך ישראל ממשיכה למנוע כמעט לחלוטין מעבר של פלסטינים בין הגדה המערבית לרצועת עזה, ומקשה מאוד על כניסת תושבי הגדה לתחומי ישראל ועל יציאתם לחו"ל. 

משפט זכויות האדם הבינלאומי מחייב את ישראל לכבד את זכותם של תושבי השטחים לחופש תנועה בתוך השטחים. זכות זו מעוגנת בסעיף 13 להכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם ובסעיף 12 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. היא נגזרת גם מחובתה של ישראל ככוח כובש, לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לדאוג לביטחונם ולרווחתם של תושבי השטחים ולשמור, עד כמה שניתן, על ניהולם התקין של החיים. חשיבותה של הזכות לחופש תנועה נובעת גם מהיותה תנאי הכרחי למימושן של זכויות אדם אחרות המעוגנות באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, בהן, הזכות לעבוד (סעיף 6), הזכות לתנאי מחייה נאותים (סעיף 11), הזכות לבריאות (סעיף 12), הזכות לחינוך (סעיף 13) והזכות להגנה על חיי המשפחה (סעיף 10).

ישראל רשאית להגן על עצמה באמצעים שונים, ובכללם להטיל הגבלות על תנועת הפלסטינים, כאשר אלה נחוצות לחלוטין לצרכים צבאיים. אולם, אופיין הגורף והמתמשך של ההגבלות שמטילה ישראל, והפגיעה החמורה שהן גורמות לכל מערכות החיים, הופכות אותן להפרה בוטה של התחייבויותיה המשפטיות. 

בנוסף, מדיניותה של ישראל מבוססת על אפליה בוטה על רקע לאומי, שכן ההגבלות על חופש התנועה בשטחים חלות על פלסטינים בלבד. התושבים היהודים רשאים לנוע באזורים המוגבלים לתנועת פלסטינים באופן חופשי. ככזו, מדיניותה של ישראל מפרה גם את הזכות לשוויון, המעוגנת בכל האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם עליהן חתומה ישראל.