בין יד קלה על ההדק לירי על מנת להרוג: כוחות הביטחון הרגו במהלך שנת 2016 101 פלסטינים, בהם 31 קטינים

פורסם: 
20.4.17

במהלך שנת 2016 הרגו כוחות הביטחון 101 פלסטינים, בהם 31 קטינים. 90 מהם נהרגו בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), שמונה ברצועת עזה ושלושה בישראל. בהרוגים 10 נשים וקטינה אחת.

75 מההרוגים (74%) נהרגו באירועים שבהם תקפו, ניסו לתקוף או נטען כי ניסו לתקוף אנשי כוחות הביטחון ואזרחים. 17 פלסטינים נוספים (17%) נהרגו במהלך עימותים עם כוחות הביטחון, הפגנות ואירועי יידוי אבנים. השאר נהרגו כתוצאה מהפצצות, במהלך פעולות מעצר ובאירועים אחרים. בנוסף, הרגו כוחות הביטחון שני אזרחים זרים.

שישה פלסטינים נוספים, ארבעה מהם קטינים, נהרגו בידי אזרחים ישראלים.

במהלך שנה זו הרגו פלסטינים שמונה אזרחים ישראלים ואזרח זר אחד: ארבעה גברים, ארבע נשים וקטינה אחת. בנוסף, הרגו פלסטינים שלושה אנשי כוחות הביטחון.

כפי שיפורט להלן, ניתוח המקרים והתחקירים שביצע בצלם מעידים על מדיניות פתיחה באש שאיפשרה אותם: מדיניות של ירי על מנת להרוג באירועים שהוגדרו כ"אירועי תקיפה" ומדיניות של יד קלה על ההדק במהלך הפגנות או אירועי יידוי אבנים. מדיניות זו זוכה לגיבוי גורף מצד גורמים רשמיים בכירים ומעידה על הזלזול העמוק בחייהם של פלסטינים.

הקליקו להורדת טבלאות נתונים

ירי על מנת להרוג – באירועים שהוגדרו כ"אירועי תקיפה":

במהלך שנת 2016 הרגו אנשי כוחות הביטחון 75 פלסטינים באירועים שבהם הם תקפו, ניסו לתקוף או שנטען כי ניסו לתקוף אנשי כוחות ביטחון או אזרחים ישראלים – באמצעות דריסה, דקירה, נשק קר אחר או ירי. 45 מהם היו גברים, תשע היו נשים ו-21 היו קטינים. בנוסף, שישה פלסטינים, ארבעה מהם קטינים, נהרגו בנסיבות כאלה בידי אזרחים ישראלים. בסך הכל נהרגו בנסיבות שכאלו 81 פלסטינים.

למרות ההד התקשורתי הרחב לו זכה מקרה אחד ויחיד – הריגתו של עבד אל-פתאח א-שריף בידי החייל אלאור אזריה בחברון – זהו אינו מקרה בודד. אלא שהמקרים האחרים כמעט שלא זכו לתשומת לב ציבורית בישראל – ובוודאי שלא זכו לבחינה משפטית אמיתית. כפי שבצלם כתב בעבר, פלסטינים נוספים נהרגו כשאנשי כוחות הביטחון ירו בהם בעת שלא סיכנו איש, אם מכיוון שכבר שכבו פצועים על הקרקע לאחר שירו בהם ואם מכיוון שהיו מרוחקים וניתן היה לעצור אותם מבלי להרגם.

מציאות זו היא תולדה ישירה של שיח מכוון של שרים בממשלה ושל נבחרי ציבור, שהבהירו בהתבטאויותיהם הפומביות מאז אוקטובר 2015 כי דינו של כל פלסטיני המבצע פיגוע או חשוד בניסיון לכך – למות. כך, השר לביטחון פנים גלעד ארדן אמר כי "כל מחבל צריך לדעת שהוא לא ישרוד את הפיגוע שהוא עומד לבצע", ניצב משה אדרי, מפקד משטרת מחוז ירושלים דאז אמר ש"כל מי שדוקר יהודים או פוגע בחפים מפשע – דינו להיהרג", וחבר הכנסת יאיר לפיד אמר ש"מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג". שר הביטחון, אביגדור ליברמן, כתב (עדיין בתפקידו כחבר כנסת), כי צריכה לצאת החלטת קבינט לפיה "אף מחבל או מחבלת לא יוצאים חיים משום פיגוע", ולאחר פיגוע דריסה בירושלים, כשהוא כבר שר הביטחון, התגאה כי "מאז האירוע של אלאור אזריה חיסלנו 39 מחבלים – לא רק חשוב מה עושים אלא גם אומרים, ולאמירות יש משקל". מעל כל אלה מרחפת שתיקתו המתמשכת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמעניקה גיבוי למדיניות זו.

בצלם כבר התריע בעבר כי ירי במטרה להרוג אדם מותר אך ורק במקרים שבהם הוא מסכן חיי אחרים. הישנותם של מקרי ההרג של פלסטינים שלא סיכנו איש בידי אנשי כוחות הביטחון מעידה על פער מצמרר בין העמדה הפורמלית האוסרת על ירי כזה לבין המציאות והאווירה הציבורית הנוכחית, על פיה ראוי "לירות כדי להרוג" בכל מקרה, בכל מצב, גם כשכבר לא נשקפת סכנה כלשהי. באופן זה, בעידודן הישיר של הרשויות ותוך הסכמה שבשתיקה של בכירים במערכת המשפט – כולל היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי – נוצרה מציאות נורמטיבית שהפכה כמעט כדבר שבשגרה חיילים ושוטרים לשופטים ולתליינים.


הריגתה של סארה חג'וג'

יד קלה על ההדק – בעימותים, באירועי יידוי אבנים ובהפגנות:

במהלך שנת 2016 הרגו כוחות הביטחון 17 פלסטינים, בהם שישה קטינים, בעימותים שכללו ירי או השלכה של בקבוקי תבערה על-ידי פלסטינים, במהלך ההפגנות השבועיות בגדה וברצועה ובאירועים של יידוי אבנים על-ידי פלסטינים. 13 מהם נהרגו בגדה וארבעה במהלך הפגנות שהתקיימו בסמוך לגדר המערכת שבין ישראל לרצועת עזה.

לפחות 14 מהרוגים אלו (82%) נורו למוות בעת שלא סיכנו איש. מתחקירים שערך בצלם עולה כי מתוכם, 11 נהרגו מירי כדורים חיים (כולל אחד שנהרג מירי כדורי "טוטו" אליהם הצבא מתייחס, שלא בצדק, כנשק "לא קטלני"). נער פלסטיני נוסף נהרג מירי כדור מתכת מצופי גומי, שנעשה בניגוד להוראות השימוש בו, נער אחר מירי של פצצת תאורה – שכלל אינה אמורה לשמש נגד בני אדם ומפגין נוסף, ילד בן עשר, נהרג מירי של כדור ספוג שחור שפגע בחזהו. נגד הרוגים אלה נעשה שימוש באמצעים קטלניים ללא כל הצדקה ובניגוד לחוק, ואין ולא יכולה להיות הצדקה להריגתם.

ניסיון העבר מלמד שקלושים הסיכויים לכך שמישהו ייתן את הדין על הריגתם של פלסטינים בנסיבות שבהן לא הייתה כל הצדקה לשימוש בכוח קטלני על-ידי כוחות הביטחון. הרוגי 2016 מצטרפים לאלפי מקרים מאז ראשית הכיבוש, חצי מאה של היעדר דין וחשבון. הדיון הציבורי – ולעיתים רחוקות, המשפטי – בישראל בסוגיות אלו כמעט שאינו מתקיים, ובמקרים הבודדים שהוא נערך הוא מקיף לכל היותר את אחריותם של חיילים ספציפיים, בדרגים זוטרים, בנסיבות "חריגות". אבל אלפי מקרים אינם "חריגים". הנושאים באחריות למקרי מוות אלה הם הדרגים הבכירים ברשויות השלטון ובצבא, הן בגין אישור מדיניות הפתיחה באש שאפשרה אותם והן בגין מדיניות הטיוח לאחר התרחשותם.