דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הצבא ירה בנער בן 15 שלא סיכן איש, לא יידע את הוריו על מקום הימצאו ואזק את רגליו בבית החולים

ביום ה', 10.11.16, בסביבות השעה 8:30 בבוקר, יצאה תהלוכה של כמה עשרות תלמידים למחסום עטארה שמצפון לביר זית, לציון יום השנה למותו של יאסר ערפאת, שחל למחרת. המחסום מורכב מעמדות בידוק הניצבות משני צדי הכביש ולא היו מאוישות באותה עת וממגדל תצפית המאויש באורח קבע בידי חיילים. רוב הנערים נעצרו בשטח מטע, כמה עשרות מטרים מדרום למחסום, וכמה מהם, בהם א.ז., בן 15, תושב רמאללה, התקדמו לעבר המחסום. א. זרק אבן לעבר מגדל התצפית שבמחסום, ואז התקרב לקוביות הבטון המוצבות במרחק של כעשרים מטרים מהמגדל. בעדות שמסר ב-28.11.16 לתחקירן בצלם איאד חדאד, תיאר א.ז. את מה שהתרחש לאחר מכן:

המגדל הצבאי המבוצר במחסום עטארה שממנו ירו החיילים בא.ז. צילום: איאד חדאד, בצלם, 2.8.15
המגדל הצבאי המבוצר במחסום עטארה שממנו ירו החיילים בא.ז. צילום: איאד חדאד, בצלם, 2.8.15

התחלתי לזרוק על הקרקע את שקי החול שמונחים על קוביות הבטון ומשמשים להגנת החיילים. אחד החיילים צעק לי בעברית מהמגדל, ואז כדור חי פגע לי באצבע ביד שמאל. הרגשתי שהאצבע משותקת ומיד נורו עוד שני כדורים שפגעו בי בירך ימין מאחור ויצאו מלפנים. הרגשתי את הרגל שלי עפה באוויר, ונפלתי על הקרקע כשהרגל מעוקמת לאחור.

מ.ר., אז בן 15, תושב מחנה הפליטים אל-ג'לזון, שעמד לא רחוק מא. בעת שהחיילים ירו בו, תיאר ב-28.11.16 בפני תחקירן בצלם איאד חדאד את מה שקרה מיד אחר כך:

ניסיתי להתקדם כדי להגיש לא.ז. עזרה ראשונה, אבל שלושה חיילים יצאו מהר מהמגדל והתחילו לצעוק עליי ועל כל מי שניסה להתקרב. ברחתי עם שאר הנערים למרחק של מאה מטרים בערך מאזור המחסום. החיילים עמדו ליד הראש של א. פחדתי. ראיתי את החיילים גוררים אותו על הכביש לכיוון המגדל, ושם הם הגישו לו עזרה ראשונה. אחרי חצי שעה בערך חזרתי הביתה.

זמן קצר לאחר הירי הגיעו למחסום כמה ג'יפים ואמבולנס של מגן דוד אדום וצוות רפואי החל לטפל בא.ז. לאחר כשעה הוא פונה לבית החולים "שערי צדק" בירושלים. בבית החולים הוא נותח, השבר בירכו קובע בפלטינה והשבר באצבעו קובע גם הוא. בחדר בו אושפז הוצבו שני חיילים, והחל ביום המחרת הם אזקו את רגליו באזיקי מתכת במשך שלושה ימים. אביו של א.ז., מ.ז., בן 45, הגיע למחסום זמן קצר לאחר הירי, משנודע לו על פציעת בנו, וניסה לברר להיכן נלקח. רק בשעה 21:00 בערב, לאחר שעות ארוכות של בירורים, התקשר אליו רופא מבית החולים "שערי צדק" בירושלים והודיע לו כי בנו מאושפז בבית החולים.

ביום ראשון, 13.11.16, התקיים בבית המשפט הצבאי במחנה עופר דיון בבקשת הפרקליטות הצבאית להאריך את מעצרו של א.ז., שלא נכח במקום ויוצג על-ידי עורך דין ממועדון האסיר הפלסטיני. בית המשפט הורה על שחרורו של א.ז. בערבות של 6,000 ש"ח והעניק לתביעה ארכה של 20 שעות כדי לערער על ההחלטה, אולם לא הוגש ערעור. פרקליטו של א.ז. ערער על סכום הערבות. לאחר ההחלטה הסירו החיילים את האזיקים מרגליו של א.ז. ועזבו את בית החולים.

בעדות שמסר ב-28.12.16 לתחקירן בצלם איאד חדאד, תיאר האב את המסכת הבירוקרטית שנאלצו הוא ואשתו לעבור עד שהיא הורשתה לבקר את בנם בבית החולים:

בסוף השבוע מנהלת התיאום והקישור לא עובדת ואי אפשר לבקש היתר כניסה לישראל. ביום ראשון בבוקר הגשנו בקשה להיתר ובערב אני קיבלתי סירוב בעילה ביטחונית ומאשתי ביקשו לצרף לבקשה דו"ח רפואי מבית החולים. ביום שלישי בערב קיבלנו בפקס את הדו"ח הרפואי, והגשנו אותו ביחד עם בקשה להיתר בשביל אשתי ושניים מהבנים שלנו, בני 21 ו-23. בגלל המניעה הביטחונית לא הגשתי בקשה עבור עצמי. ביום רביעי בערב קיבלנו היתר, אבל רק בשביל אשתי. היא נסעה לבית החולים באותו ערב. כשהיא הגיעה לשם היא התקשרה וסיפרה לי שהוא בסדר, מדבר, אוכל ושותה, אבל הרגל והיד שלו חבושות והוא עדיין מטופל. היא אמרה לי גם שהחיילים ששמרו על בני עזבו אחרי שבית המשפט החליט לשחרר אותו בערבות.

במהלך השבוע, בשעות אחר הצהריים, בעת שא.ז. שהה לבד בחדרו בבית החולים, הגיע אל א.ז. חוקר משטרה מתחנת בנימין, וחקר אותו ללא נוכחות הוריו או מבוגר מטעמו. החוקר האשים את א.ז. בזריקת בקבוקי תבערה וביידוי אבנים לעבר מגדל התצפית, וטען שחיילים היו עדים למעשים והם תועדו בווידיאו. א.ז. הכחיש את הטענות. לאחר שחקר אותו כחצי שעה החתים החוקר את א.ז. על טופס העדות, שנרשמה בעברית, וצילם אותו.

ב-17.11.16, בעת שאמו של א.ז. נכחה בחדרו בבית החולים, הגיעו למקום שוטרים והודיעו להם כי ביום ראשון, ה-20.11.16, יערך בבית המשפט הצבאי בעופר דיון נוסף בעניינו שבו ייצג אותו עורך דינו. בבית המשפט קיבלו הוריו שובר לתשלום הערבות על סך 6,000 שקלים, ושילמו אותו. הדיון עצמו נדחה עד לבחינת כתב האישום נגד א.ז. באותו יום שוחרר א.ז. מבית החולים "שערי צדק" בלוויית אמו, והועבר לבית חולים ברמאללה, שם עבר בדיקות וקיבל טיפול נוסף. ב-24.11.16 הוא הגיע לבית החולים ברמאללה לביקורת ואז הוסרו התפרים ברגלו ונקבע כי חל שיפור במצבו. דיון נוסף בבית המשפט נקבע ל-6.2.17.

א.ז. בביתו לאחר ששוחרר מבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 28.11.16.
א.ז. בביתו לאחר ששוחרר מבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 28.11.16

א.ז. סיפר בעדותו על האשפוז ועל תחושותיו כיום:

בבית החולים פחדתי והייתי מודאג. לא ידעתי איפה אני, וזה נודע לי רק דרך הרופאים הערבים, שהתייחסו אליי יפה. עכשיו יש לי שתלי פלטינה בכל הירך והיד שלי מקובעת אז אני מרותק לבית. אני יכול ללכת רק בעזרת קביים או כשאני נשען על בני משפחה. אני לא יודע כמה זמן אשאר במצב הזה. הרופא אמר לי שיעברו 45-30 ימים עד שאוכל לדרוך על הרגל. אני בכיתה י"א ואני חושש להפסיד שיעורים ובחינות, כי זה יכול להשפיע על העתיד שלי.

מתחקיר בצלם עולה שא.ז. לא היווה סכנה לאיש בעת שהחיילים ירו בו מתוך מגדל התצפית ופצעו אותו בירכו ובידו וכי לא הייתה כל הצדקה לירי אש חיה. א.ז., נער בן 15, אושפז למשך עשרה ימים, מחציתם ללא ליווי של בני משפחה, ובמשך שלושה מהם אזקו אותו חיילים ברגליו. הוא נאלץ לעבור טיפולים רפואיים ולהיחקר בבית החולים ללא נוכחות הוריו ורותק לביתו למספר שבועות והפסיד ימי לימוד בבית הספר.

היחס לו זכה א.ז., נער בן 15, מהצבא, היה מחפיר ומזעזע, לכל אורך הדרך: הוא נורה בקליעים חיים בנסיבות בהן לא סיכן איש; נאזק ברגליו בזמן שאחת מהן שבורה ומקובעת; שני חיילים שהו בחדר בו אושפז בבית החולים במשך ארבעה ימים, משל היה מחבל מסוכן שעלול להימלט; וכל אותו זמן, הצבא לא טרח אפילו להודיע ישירות לבני משפחתו היכן הוא נמצא. השתלים בגופו והצלקות בנפשו של א.ז. ילוו אותו למשך שארית חייו.

על פי הדין, השכל הישר וערכי מוסר בסיסיים – קטינים ראויים, מפאת פגיעותם, להגנה מיוחדת. כל עוד הכיבוש נמשך וישראל שולטת בחייהם של מיליוני פלסטינים, רבים מהם קטינים, חייבים מדינת ישראל, צבאה וחייליה לשמור על זכויותיהם: זאת, גם כאשר מדובר בקטין שהפר את החוק, או, במקרה ספציפי זה – נער שהשליך אבן לעבר מגדל צבאי מבוצר וזרק ארצה שקי חול שהיו מונחים במחסום. חובות אלו נרמסו ברגל גסה במקרה זה – כמו גם במקרים רבים נוספים.

פניות למערכת אכיפת החוק הצבאית – במטרה לקדם דין וחשבון משמעותי – לא הוכיחו את עצמן. הדבר נכון הן בנוגע למקרים שבהם חיילים הרגו אזרחים פלסטינים והן במקרים שבהם הם "רק" פצעו אותם. בכל מקרה, אחריתה של חקירה כזו – אם נפתחה – היא, כמעט תמיד, טיוח. לכן, החליט בצלם לחדול מפנייה לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקירה – כאשר באותה העת, בצלם מוסיף לפעול בדרכים אחרות לקידום דין וחשבון. לשם כך אנו מוסיפים לתחקר מקרים מסוג זה ולפרסם אותם. עם זאת, כמובן שהחובה לחקור ולמצות את הדין עם כל האחראים לאירועים מסוג זה מוטלת, עדיין, על המערכת הצבאית.