רקע על ירי כוחות הביטחון הישראליים בשטחים

פורסם: 
1.1.11

הוראות פתיחה באש וכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי

עד לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בספטמבר 2000 הוגבלו הוראות הפתיחה באש בשטחים למשימות של אכיפת חוק והותאמו לדיני העונשין של מדינת ישראל. ירי אש חיה הותר רק בשלושה מצבים: הראשון, כשנשקפה סכנת חיים, שהוגדרה כ"סכנה ממשית לאובדן חייו של אדם או לחבלה קשה בגופו". במצב זה הותר ירי על מנת לפגוע, אך רק לעבר התוקף ורק כשאין דרך אחרת להתגונן מהסכנה. המצב השני היה לצורך פיזור "התפרעות אלימה" לאחר שאמצעים חמורים פחות, כמו רימוני הלם, גז מדמיע ו"כדורי גומי", נוסו ולא השיגו את מטרתם. המצב השלישי היה במהלך ביצוע נוהל מעצר חשוד, המתיר ירי לעבר רגליו של חשוד בביצוע פשע מסוכן אך ורק כשלב אחרון, לאחר מתן התרעה וירי באוויר, וכאשר לא נשקפת סכנה שאחרים ייפגעו.

קיומן של ההוראות לא מנע במהלך השנים את מותם ופציעתם של פלסטינים חפים מפשע. אחת הסיבות העיקריות לכך היא השימוש השגרתי בירי קטלני גם במצבים בהם, בפועל, לא נשקפה מהם סכנת חיים ממשית לחיילים או לאזרחים. סיבה נוספת היא שישראל לא טרחה לפתח או לרכוש אמצעים לא קטלניים לפיזור הפגנות אלימות על-מנת לצמצם את מספר הנפגעים הפלסטינים באירועים מסוג זה.

עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא הגדירה ישראל את המתרחש בשטחים באופן גורף כ"סכסוך מזוין" או, במילים אחרות, כמלחמה. הגדרה זו מתעלמת מכך שחלק ניכר מפעולות צה"ל בשטחים - פיזור הפגנות, ביצוע מעצרים, והטלת הגבלות על חופש התנועה - הן פעולות שיטור ואכיפת חוק רגילות והוגדרו ככאלה לפני האינתיפאדה הנוכחית. השינוי בהגדרת המצב סיפק הצדקה לכאורה לעריכת שינויים משמעותיים בהוראות הפתיחה באש.

יש לציין כי בניגוד לעבר, מאז אינתיפאדת אל-אקצא הפסיק צה"ל לחלק לחיילים המשרתים בשטחים פנקס המפרט את הוראות הפתיחה באש. עם זאת, מעדויות חיילים שגבה בצלם וכן ממידע שפורסם באמצעי התקשרות עולות דוגמאות רבות לשינויים שחלו בהוראות שהרחיבו בצורה ניכרת את מגוון המצבים והנסיבות בהם מותר לחיילי צה"ל לפתוח באש. לדוגמה:

  • הרחבת המושג "סכנת חיים" כך שזה יכלול גם מצבים שבעבר לא הוגדרו בהכרח בצורה זו, כמו מצבים של ידויי אבנים.

  • ירי ללא אזהרה (בתקופות ובאזורים מסוימים) על כל פלסטיני נושא נשק.
  • ירי של תחמושת חיה לשם אכיפת עוצר.

  • ירי אוטומטי על פלסטינים השוהים במקומות המוגדרים כ"אזורי סכנה" (בעיקר סביב הגדר ההיקפית ברצועת עזה)

  • התנקשות יזומה ("חיסול") בחייהם של פלסטינים החשודים באחריות לפיגועים.

בנוסף, הותר שימוש בתחמושת בעלת טווח הרג נרחב ביותר, כמו פצצות במשקל מאות קילוגרמים המוטלות מן האוויר ופגזי "פלאשט" הנורים מטנקים.

הרחבות אלה ואחרות של הוראות הפתיחה באש גרמו להריגתם של מאות אזרחים פלסטינים חפים מפשע שלא היו מעורבים בלחימה, בניגוד לכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי החלים במצב של כיבוש.

כאשר מתבצעות פעולות לחימה בתוך שטח כבוש, חלים על הכוח הכובש, בנוסף לכללים העוסקים בכיבוש, גם הכללים במשפט ההומניטארי הבינלאומי העוסקים בדיני הלחימה. מחד גיסא, מרחיבים דיני הלחימה את הסמכויות של חיילי צה"ל, מעבר לסמכויות אכיפת חוק רגילות, תוך התרת פגיעה יזומה במי שמשתתף בלחימה. מאידך, הם מגבילים את ההתנהגות המותרת לכוחות צבא באותו זמן באופנים שונים במטרה להגן עד כמה שניתן על האזרחים שאינם משתתפים בלחימה. לשם כך, נקבעו בדיני הלחימה שני עקרונות יסוד: עקרון ההבחנה ועקרון הפרופורציונליות.

העיקרון הראשון מחייב את הצדדים הלוחמים לכוון את התקפותיהם אך ורק כלפי אלה הנוטלים חלק בלחימה וכן כלפי אובייקטים המשמשים לצורכי הלחימה. על-מנת לגרום לכך שהבחנה זו תכובד, נקבע כי אסור לבצע התקפה שאינה מכוונת ליעד צבאי ספציפי, כמו גם התקפה הנעשית באמצעות כלי נשק שאינם מאפשרים הבחנה מדוייקת מספיק בין מטרות צבאיות ואזרחיות. יש להדגיש כי אין בנוכחותם של אנשים שאינם אזרחים בתוך אוכלוסייה אזרחית כדי לשלול ממנה את ההגנות המגיעות לה וכי העובדה שצד אחד מפר כללים אלה, אינה משחררת את הצד השני מלקיימם.

עיקרון הפרופורציונליות אוסר על ביצוע התקפה, גם כאשר היא מכוונת ליעד לגיטימי, אם כתוצאה ממנה עלול להיגרם לאוכלוסייה האזרחית נזק שהוא מוגזם ביחס לתועלת הצבאית שצפויה מההתקפה.

יישום עקרונות אלה על -ידי ישראל במצבי לחימה בתוך שטח בנוי, במיוחד כאשר אלה הנוטלים חלק בלחימה בצד הפלסטיני אינם מבחינים עצמם משאר האוכלוסייה, הנו מורכב במיוחד. עם זאת, העקרונות שנקבעו בדיני הלחימה ממשיכים לחול במצבים כאלה בכל תוקפם. יתרה מזאת, הם מחייבים את ישראל לנקוט במשנה זהירות בכל הנוגע לתכנון ולהיערכות למצבים כאלה, לרבות נכונות לבטל פעולות מסוימות בשל הנזק שהן עלולות להסב לחיי אזרחים.

בניגוד לכך, הפרה ישראל מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא את הוראות דיני הלחימה פעם אחר פעם, בעיקר במהלך פלישות מאסיביות לתוך הערים הפלסטיניות. בין השאר, ירו חיילי צה"ל בצורה לא מובחנת תוך פגיעה בעוברי אורח, השתמשו בתחמושת ובאמצעי לחימה שאינם מאפשרים הבחנה מספקת בין אלה המשתתפים בלחימה לאלה שלא והרסו בתים ורכוש אחר בקנה מידה רחב, בניגוד לעיקרון הפרופורציונליות.

תגיות: