היווצרותה של בעיית פירוד המשפחות בשטחים

לאחר כיבוש השטחים, ב-1967, הכריזה ישראל על הגדה המערבית ועל רצועת עזה כשטחים סגורים, אשר כל כניסה ויציאה מהם כפופה לאישור מפקד צבאי. בעקבות מיפקד אוכלוסין שערכה ישראל בשטחים לאחר מכן, ניתנה תושבות קבע בשטחים לכל אדם מעל גיל 16, אשר התגורר בשטחים ואשר נכח בהם בעת עריכת המפקד. ישראל שללה את הזכות להתגורר בשטחים מכל תושבי השטחים אשר לא שהו בהם בעת עריכת המפקד. מדובר בלמעלה מ-300,000 פלסטינים אשר גורשו מהשטחים או עזבו אותם במהלך מלחמת 1967 או מיד לאחריה (רובם לירדן), או בכאלה אשר שהו בארצות אחרות בעת המלחמה.

גם מי שקיבל מעמד של תושב קבע, עלול היה לאבד אותו . ישראל נהגה, בין היתר, לשלול את מעמד התושבות בשטחים מתושבים אשר שהו מחוץ לשטחים לתקופה של מעל שש שנים רצופות, בלי לחדש את רישיונות היציאה שלהם. במהלך השנים שללה ישראל על בסיס זה את תושבותם של קרוב ל-100,000 איש, אשר רובם חיים כיום בירדן.

שלילת הזכות להתגורר בשטחים ממאות-אלפי פלסטינים גרמה לפיצולן של משפחות פלסטיניות רבות, ולהפרדתן על- ידי גבולות בינלאומיים. פיצול זה יצר מצב מורכב במיוחד, נוכח העובדה שבחברה הפלסטינית נישואים בתוך המשפחה המורחבת הם נפוצים. שמירה על זיקות משפחה קרובות, כמו מגע בין אחים או בין הורים וילדיהם, נתקלה במחסום כמעט בלתי עביר של מעברי גבול, צווים צבאיים ודרישה לרשיונות.

דפוסי הנישואין הנהוגים בחברה הפלסטינית הוסיפו להתקיים למרות המחסומים הפוליטיים. המשך קיומם של דפוסי נישואין אלה הביא במשך שנות הכיבוש, וממשיך להביא גם היום, לקשרי נישואין בשיעור גבוה בין תושבי השטחים לבין פלסטינים מבני אותה משפחה מורחבת המתגוררים בחו"ל, בהם פליטי 1967 וצאצאיהם של פליטי 1948. נישואין כאלה הם בשגרת החיים של כמעט כל משפחה בשטחים.

ישראל בחרה להתעלם ממציאות זו, בנקטה במהלך השנים במדיניות נוקשה בנושא איחוד המשפחות, שמתנגשת עם מהלך החיים הרגיל בחברה הפלסטינית. נוכח הקשיים הכרוכים בנסיון לקבל אישור לבקשה לאיחוד משפחות, בחרו בני זוג רבים להישאר בשטחים באופן בלתי חוקי, לאחר שפג תוקפו של רשיון הביקור שלהם. אפשרות זו אילצה אותם לחיות חיי מחתרת, תוך פחד מתמיד מגירוש וקנסות.

מספר ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, הקפיאה ישראל את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות ולרישיונות ביקור, למעט במקרים חריגים. הקפאה זו, שטרם הוסרה, גורמת לפגיעה קשה בזכויות האדם של הפלסטינים בשטחים, פגיעה הכרוכה בהפרה בוטה של התחייבויותיה של ישראל לפי המשפט הבינלאומי.