הבסיס המשפטי לגירוש

פורסם: 
1.1.11

גירוש פלסטינים תושבי השטחים נעשה מכוח תקנה 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945. על-פי תקנה זו, מוסמך מפקד האזור "ליתן צו בחתימת ידו בדבר הגליית אדם כלשהו מפלשתינה (א"י)." תחולתה של תקנה זו בוטלה בתוך גבולות הקו הירוק ב-1979. צו גירוש מוצא על-פי שיקול דעתו הבלעדי של המפקד הצבאי, בלי שהמגורש יורשע קודם לכן בעבירה כלשהי ואף ללא צורך בהליך שיפוטי מוקדם, בו מובאות ראיות נגדו בפני שופט.

לאחר הוצאת צו הגירוש יכול המועמד לגירוש לערער על הצו בפני וועדה מייעצת המורכבת מאנשי צבא, שלקביעתה אין מעמד מחייב אלא ממליץ בלבד. לאחר הפנייה לוועדה, פתוחה בפניו האפשרות לעתור לבג"צ נגד החלטתה, בטרם יבוצע הגירוש.

בפועל, זכות טיעון זו הניתנת למועמד לגירוש הינה סמלית בלבד ואינה מהווה קיום מלא והוגן של זכות זו. בכל החלטה מינהלית, קל וחומר כשמדובר בפגיעה קשה ביותר באדם, חובה על הרשות לשמוע את טענות הנפגע מההחלטה, ולפי פסיקת בג"צ, זכות הטיעון חייבת להינתן לפני ביצוע הגירוש. אולם, הליך הוגן מחייב שתינתן לאדם המבקש להתגונן בפני החלטה מינהלית הפוגעת בו, זכות לעיין בחומר עליו התבססה ההחלטה, מה שלא מתאפשר למועמד לגירוש או לפרקליטו. רוב החומר ששימש את מפקד כוחות צה"ל בהחלטתו לחתום על צו הגירוש נותר חסוי, והמידע הגלוי מנוסח בדרך-כלל במושגים כלליים ומעורפלים כגון הסתה, חתרנות והשתייכות לארגון עוין, וכך נמנע ערעור לגופו של עניין.

בית-המשפט העליון קבע כי גירוש יכול להתבצע רק כאמצעי מניעה, כאשר נשקפת סכנה ברורה ומיידית לשלום האזור ותושביו אם המועמד לגירוש יישאר בשטחים. אין הגירוש יכול לשמש כעונש על פשעי העבר, שכן לשם כך קיימת המערכת המשפטית.

בניגוד לקביעה זו, הגירוש שימש לא פעם בידי ישראל כתחליף קל לענישה על-פי דין. מבחינה של העיתוי בו הופעל אמצעי הגירוש, של הנתונים שהתפרסמו לגבי המגורשים ומהתבטאויות אנשי מערכת הביטחון ופוליטיקאים שנטלו חלק במדיניות הגירוש, עולה כי לא פעם נבעה ההחלטה לגרש משיקולים פוליטיים, ולא רק משיקולים ביטחוניים-אישיים המתייחסים למועמד לגירוש. כך, למשל, בחינת עיתוי הגירושים לאורך השנים מצביעה על כך שלא פעם בחרה הממשלה בשימוש באמצעי זה כתגובה ללחצים ציבוריים וכדי להפיג הרגשה של הידרדרות במצב הביטחוני.

גירוש תושבים משטח כבוש אסור על-פי המשפט הבינלאומי. סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע כי "העברה כפויה - אינדיווידואלית או המונית - וכן גירוש של מוגנים מן השטח הכבוש לשטח המדינה הכובשת או לשטחה של כל מדינה אחרת, כבושה או לא, אסורים ללא קשר למניעיהם."

בית-המשפט העליון פירש סעיף זה כמתייחס רק לגירושים המוניים ולא לגירוש של בודדים על רקע "בטחוני". פרשנות זו הנחתה את בג"צ בדיונים בעתירות שעסקו בנושא.

מאחר ובג"צ קבע כי ביצוע גירוש הוא שימוש לגיטימי בסמכותו של המפקד הצבאי, התמקדו הדיונים בעתירות על צווי גירוש בעילות המינהליות המצדיקות לטענת העותר הספציפי את התערבות בג"צ. משמע, בג"צ נמנע מלבחון את התבונה שבהפעלת שיקול הדעת, אלא רק האם הוא הופעל כנדרש. כל העתירות בנושא צווי גירוש שהוגשו עד היום נדחו.