מתחילת הכיבוש ב-1967 ועד סוף שנת 1992 גרשה ישראל מן השטחים לחו"ל 1,522 פלסטינים. מאז לא גורשו פלסטינים נוספים לחו"ל. הפלסטינים שגורשו היו בבחינת חפים מפשע בעיני החוק, שכן הם לא הואשמו בעבירה כלשהי, וממילא לא נשפטו או הורשעו. לכאורה, הטעם להוצאת צו גירוש הוא מניעה של סכנה הנשקפת מהמגורש. בפועל, היווה הגירוש לא פעם תחליף קל לענישה על-פי דין. השימוש באמצעי זה נבע פעמים במידה רבה משיקולים פוליטיים ולא משיקולים ביטחוניים שנגעו לסכנה המיוחסת באופן אישי למועמד לגירוש. הגירוש בוצע תוך התעלמות מוחלטת מכללים של מינהל תקין והליך הוגן. למרות שמאז דצמבר 1992 לא גירשה ישראל פלסטינים מהשטחים לחו"ל, לא בוטלה התקנה מכוחה בוצעו גירושים בעבר, ולפיכך יכולה ישראל לשוב ולעשות שימוש באמצעי זה בכל עת שתחפוץ.

נוסף לכך, מיישמת ישראל מאז אוגוסט 2002 אמצעי "הרתעה" חדש נגד בני משפחתם של חשודים בפעילות אלימה נגד ישראל: גירוש מהגדה המערבית לרצועת עזה. בדומה לגירוש לחו"ל, מדובר בענישה מינהלית המתבצעת ללא הליך משפטי. עד היום גירשה ישראל במסגרת זו 32 פלסטינים.

גירוש תושבים בשטח כבוש מביתם, בין אם למקום אחר בשטח הכבוש ובין אם אל מוחצה לו, אסור על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. עם זאת, המשפט ההומניטארי קובע חריג צר לפיו מותר לפנות תושבים מביתם כאשר ישנם "צרכים צבאיים הכרחיים" המחייבים זאת, או לצורך הגנה על ביטחון האוכלוסייה האזרחית בשטח הכבוש. פינו כזה חייב להיות זמני, ובמהלכו מוטל על המעצמה הכובשת לדאוג לצורכיהם הבסיסיים של המפונים. מדיניות הגירוש של ישראל, כפי שהיתה נהוגה עד 1992 ואף בגרסתה הנוכחית, אינה עולה בקנה אחד עם חריגים אלה ומהווה לפי-כך הפרה בוטה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.