גירוש בני משפחות לעזה: ענישה קולקטיבית אסורה

פורסם: 
1.1.11

במהלך אינתיפאדת אל-אקצא אימצה ממשלת ישראל אמצעי חדש ב"מאבק נגד הטרור הפלסטיני". בהמלצת מערכת הביטחון, בחרה הממשלה לגרש מהגדה המערבית בני משפחות של פלסטינים שפגעו בישראלים. אמנת ג'נבה הרביעית אוסרת על גירושם של תושבי השטח הכבוש, על ענישה קולקטיבית ועל פגיעה בחפים מפשע כאמצעי הרתעתי. בתחילת חודש אוגוסט 2002 חתם אלוף פיקוד המרכז על שלושה צווי גירוש. שלושת האזרחים הפלסטינים נגדם הוצאו הצווים עתרו לבג"ץ בדרישה שימנע את גירושם. ב-3.9.02, אישרו תשעה שופטי בג"ץ לגרש שניים מהעותרים. בפסק הדין נקבע כי אין להשתמש בגירוש כאמצעי הרתעתי בלבד וכי ניתן לגרש רק תושבים שפעילותם העתידית מהווה סכנה לביטחון המדינה. בעקבות פרסום פסק הדין הזדרז שר הביטחון, בנימין בן אליעזר, להודיע כי ישנם מועמדים נוספים לגירוש אשר עניינם ידון בקרוב.

מזה שנים נוקטת ישראל במדיניות מוצהרת של ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת "המלחמה בטרור". כחלק ממדיניות זו הרסה ישראל מאות בתים ברחבי השטחים בהם התגוררו בני משפחה של פלסטינים שפגעו, או שנחשדו בפגיעה, בישראלים. בחירתה של ישראל במדיניות זו נבעה הן מרצונה להעניש את סביבתו הקרובה של הפוגע והן מרצונה להרתיע פלסטינים אחרים מביצוע מעשים דומים מחשש שמשפחתם תיפגע. לאחרונה, בעקבות שורה של פיגועים קשים בתוך ישראל ובשטחים, בהם נהרגו עשרות ישראלים, החליטה הממשלה להרחיב את הפגיעה בבני המשפחות ולגרשם מבתיהם. בתחילה ביקשה מערכת הביטחון לגרשם אל מחוץ לשטחים, אולם היועץ המשפטי לממשלה קבע כי צעד זה לא יעמוד במבחן החוק הבינלאומי. עם זאת, אישר היועץ המשפטי לגרשם, במגבלות מסויימות, מהגדה המערבית לרצועת עזה. ב-1.8.02 הוציא אלוף פיקוד המרכז שלושה צווי גירוש. הצווים הוצאו נגד אינתיסאר עג'ורי, כיפאח עג'ורי ועבד אל-נאסר עסידה. שני הראשונים הם אחים של עלי עג'ורי לו יוחסה, בין השאר, אחריות לפיגוע באזור התחנה המרכזית בתל אביב. עלי עג'ורי נהרג על-ידי ישראל. השלישי הוא אחיו של נאסר א-דין עסידה, המבוקש על-ידי ישראל בגין אחריות לכמה פיגועים, בהם הפיגוע בעימנואל.

לאחר הוצאת הצווים, פנו המועמדים לגירוש, באמצעות המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח, לוועדת ערר צבאית שדחתה את ערעורם. בעקבות זאת, הם הגישו עתירות לבג"ץ, שבשל העובדה שמדובר ב"שאלות מהותיות" החליט לדון בעתירה בהרכב של תשעה שופטים. ב-3.9.02 פירסם בג"ץ את החלטתו בעתירות, לפיה צה"ל יוכל לגרש שניים מהעותרים.

בית המשפט קבע כי המפקדים הצבאיים בשטחים מוסמכים להוציא "צווי תיחום מגורים". בפסק הדין הסתמך בג"ץ עלסעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית, הקובע כי "היתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של בטחון, לנקוט אמצעי בטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם".

פסק הדין עוסק בשאלה האם ניתן להשתמש בסעיף זה כדי להצדיק "צווי תיחום מגורים" לצרכי הרתעה. בית המשפט קובע באופן חד משמעי כי שיקול ההרתעה אינו יכול להוות בסיס לגירוש של חפים מפשע. יותר מכך, בית המשפט מדגיש כי "אין לתחום מקום מגורים של מי שאינו תמים ופעל פעולות הפוגעות בביטחון, כאשר בנסיבות העניין שוב לא נשקפת ממנו כל סכנה". זאת אפילו במקרים בהם יוכח כי יהיה בכך כדי להרתיע אחרים מביצוע פעולות דומות. פסק הדין קובע כי צווים כאלה יהיו חוקיים רק כאשר קיימות ראיות ברורות שהאדם נגדו הוצא הצו מסכן את ביטחון המדינה וכי הוצאת הצו תמנע את הסכנה. במקרה כזה, כאשר קיים אלמנט של מניעה, שיקולי הרתעה יכולים לשחק תפקיד בבחירת הצעדים בהם רוצים לנקוט. בית המשפט הדגיש כי רמת הסיכון צריכה להיות כזו שקיימת אפשרות סבירה כי אם הצו לא יוצא, תישקף סכנה ממשית לביטחון המדינה.

למרות דברים אלה, בדיון במקרים של אינתיסאר וכיפאח עג'ורי, שגירושם אושר על-ידי בית המשפט, מפורטות ההאשמות נגדם, אולם אלה מתייחסות רק למעשים אותם ביצעו בעבר, ואשר היו קשורים לסיוע, כביכול, לבן משפחתם שאינו עוד בחיים. המדינה לא העלתה כל טענה בנוגע לסכנה עתידית כלשהי הנשקפת מהם והדבר גם לא הוזכר בפסק הדין. בדיון בוועדת הערר הצבאית בנוגע לצו נגד אינתיאסר עג'ורי, אף הודה במפורש אחד מאנשי השב"כ כי כיום לא היה ממליץ לעצור אותה במעצר מינהלי.

בית המשפט גם התעלם לחלוטין מכך שהמדינה לא טענה, בתחילת הדיון על גירוש בני משפחה, כי מדובר בסכנה עתידית הנשקפת להם. הדיון הציבורי והמשפטי שהתנהל סביב גירוש בני משפחות של מתאבדים או חשודים בתכנון פיגועים לא הזכיר, טרם הדיון בבג"ץ, את אלמנט המניעה והדיון עסק רובו ככולו באלמנט ההרתעה של פגיעה בבני משפחות. הטענה כי בני המשפחות מעורבות באופן פעיל בפגיעה בביטחון, הועלתה רק בשלב מאוחר יותר, לאחר תחילת הדיון בבג"ץ.

התוצאה של פסק הדין עומדת בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. סעיף 78 לא התכוון להתיר "תיחום תחום מגורים" של בני משפחות של חשודים בפגיעה בביטחון המדינה. לפי הפרשנות המקובלת של סעיף זה, ניתן להשתמש באמצעי זה רק במקרים חריגים, כאשר אדם מסויים מהווה סכנה ממשית לביטחון המדינה הכובשת וכאשר כל מקרה נשקל בנפרד. תנאים אלה לא התקיימו במקרה זה.

יתרה מזו, גירוש בני המשפחה לעזה מהווה לא רק הפרה של סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית אלא גם של סעיף 49 לאותה אמנה, האוסר על גירוש תושבי השטח הכבוש אל מחוץ לו או בתוך השטח הכבוש, למעט מקרים חריגים כאשר הדבר נעשה לטובתם או מצרכים צבאיים דחופים. אף אחד מתנאים אלה לא הוכח במקרה זה. הפרה של סעיף 49 היא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה הרביעית, וככזו מוגדרת כפשע מלחמה.

הענשת בני משפחה על מעשים שלא ביצעו, רק בשל קירבתם המשפחתית לחשוד, מהווה ענישה קולקטיבית, האסורה אף היא על-פי המשפט הבינלאומי. ישראל ממשיכה בכך מדיניות ארוכת שנים של פגיעה בחפים מפשע, במסגרתה הרסה בתי משפחות, הטילה הגבלות גורפות על תנועת פלסטינים בשטחים ועוד.

גירושם של בני המשפחה לרצועת עזה מופנה כלפי אנשים שסיכונם את ביטחון המדינה כלל לא הוכח ומטרתו העיקרית היא להרתיע אחרים מפני ביצוע מעשים דומים. ככזה הוא בלתי חוקי. אם העותרים אכן מסכנים את ביטחון המדינה, יש להגיש נגדם כתב אישום ולהעמידם לדין.