החוק הצבאי

פורסם: 
8.9.11
עודכן: 
11.9.12

באוגוסט 1967, חודשיים לאחר תום המלחמה, חתם אלוף פיקוד המרכז על צו 101 –"צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת". מאז תוקן הצו כמה פעמים, והוא עדיין תקף בגדה המערבית.

נקודת המוצא של צו 101 הינה שלתושבים לא מוקנית זכות ההפגנה או הזכות לחופש ביטוי. גם התנגדות לא-אלימה ומחאה אזרחית הכוללת התאספות שקטה, היא אסורה. הצו מגביל באופן קיצוני את זכותם של פלסטינים להשתתף בהפגנות או לארגן אותן, וקובע עונש מאסר של עשר שנים ו/או קנס גבוה לעוברים עליו. הצו מיושן מבחינת רמת הענישה שהוא קובע, ובכך שאינו מתייחס לפסיקה עדכנית, ובייחוד לפסיקת בג"ץ בנושא חופש ההפגנה (לדוגמה, בג"ץ 2557/05, מטה הרוב נ' משטרת ישראל ואח', פסקה 13).

על פי הצו, כל אסיפה, משמרת או תהלוכה של עשרה אנשים ומעלה מצריכה רישיון של מפקד כוחות צה"ל באזור אם ההתקהלות נועדה לצורך "נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה" או "למטרה מדינית או לעניין היכול להתפרש כמדיני". הוראות אלה חלות על כל התקהלות – הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי, כולל ביתו של אדם. המפקד הצבאי יכול להורות על סגירת כל מקום בו ישנה התכנסות ציבורית.

תחת הכותרת "הסתה" אוסר הצו על כל אדם לנסות "להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", או על כוונה לעשות זאת או להקל על ביצוע פעולה כזו. הצו אוסר גם על כל פעילות במקום ציבורי המעידה על הזדהות עם או אהדה לארגונים עוינים או התאחדויות בלתי-חוקיות, כפי שאלה מוגדרים במשפט הצבאי.

הצו מגביל גם פרסומים מכל סוג שהוא אשר "מכילים חומר שיש לו משמעות מדינית" ואוסר על הפצתם ללא אישור של כוחות הביטחון. בסוגי הפרסומים האסורים נכללים כל חומר מודפס, מצולם, מוקלט, מוסרט או בעל כל צורה אחרת והם כוללים עיתונים, כתבי עת, קבצים ומסמכים, גם אם הם חד-פעמיים. כן אסורה הצגה של סמלים לאומיים בלי היתר מיוחד מהמפקד הצבאי.

הסמכות להענקת אישורים לפי הצו ניתנה למפקד הצבאי, אולם הוא "רשאי להסמיך כל חייל או שוטר מכוחות המשטרה להשתמש בסמכויותיו לפי צו זה". בנוסף, "תהיה לכל חייל סמכות להשתמש במידת הכוח הדרושה" לצורך אכיפת הצו.

לאורך השנים מאז 1967, מיעטו הפלסטינים להגיש בקשות להפגנה, בין השאר כצעד של מחאה נגד הכיבוש ואי הכרה בסמכויותיו. עם זאת, בהתחשב בהוראות הגורפות של הצו ובהנחות הבסיס המשתמעות ממנו, סביר להניח כי גם אם הן היו מוגשות, רבות מהן היו נדחות.

משיחות שניהל בצלם עם עורכי דין המייצגים מפגינים פלסטינים שנעצרו על-ידי הצבא עולה כי השימוש בצו זה היה נפוץ בעיקר באינתיפאדה הראשונה ופחת עם תחילת תהליך אוסלו. בתחילת שנת 2010 שב הצבא והגביר את השימוש בצו זה. בחודש נובמבר 2011 פנה בצלם לצבא וביקש לקבל נתונים על מספר המפגינים שהועמדו לדין מתוקף הצו באשמת קיום תהלוכה, אסיפה או משמרת ללא רישיון. בתשובה נמסר לנו כי בין השנים 2011-2004 הורשעו 30 אנשים בעבירה על הצו: אחד בשנת 2004, 28 בשנת 2010 ואחד בשנת 2011. הן הצבא והן המשטרה לא ידעו למסור מהו מספר האנשים שנחקרו בחשד להשתתפות בהפגנות ושוחררו ללא העמדה לדין. השימוש המחודש בצו מצדיק עיון מחודש בו ובמשמעויותיו. כמו שאר החקיקה הצבאית, הצו חל רק על פלסטינים בשטחי B ו- C ואילו אזרחים ישראלים וזרים נשפטים במערכת המשפט הישראלית.

החוק המיושם בשטחים אינו שוויוני ומפלה לרעה את האוכלוסייה הפלסטינית. חרף העובדה שהמתנחלים גרים באותו שטח גיאוגרפי בו מוחל הממשל הצבאי, הוחלט שלא להחיל עליהם את החוק הצבאי והם כפופים לחוק הישראלי. החלת שתי מערכות חוקים נפרדות באותו השטח מהווה אפליה בוטה. כך, פעולות אשר יבוצעו על-ידי פלסטינים עלולות להוביל לעשר שנות מאסר ולקנס כספי בעוד שעבור ישראלים המבצעים אותן פעולות עצמן באותו שטח הן לא יחשבו כלל לעבירות.