21.8.06: מכים ומתעללים בצל המלחמה

מתחקיר שערך בצלם עולה כי מאז תחילת מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה ב-28.6.06, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-12.7.06, חלה עלייה משמעותית בתדירותם של אירועים בהם חיילים ושוטרי משמר הגבול בגדה המערבית היכו תושבים פלסטינים, השפילו אותם והתעללו בהם בדרכים שונות.

מעשי האלימות וההתעללות המתוארים במרבית העדויות והדיווחים שהגיעו לבצלם מתקופה זו לא היו כרוכים בפגיעה גופנית קשה, והם כוללים סטירות ובעיטות בודדות, קללות ואיומים, עיכובים ממושכים כענישה וכדומה. עם זאת, שישה מן האירועים עליהם דווח לבצלם ואשר נכללו בתחקיר היו חמורים במיוחד. באירועים אלה הוכו תושבים פלסטינים והושפלו בצורה קשה ונזקקו לטיפול רפואי. להלן תיאור תמציתי של כל אחד מאירועים אלה.

זירת ההתרחשות של אירועים מסוג זה היא, ברוב המקרים, אחד המחסומים המאוישים בקביעות או לסירוגין, או אחד ממחסומי הפתע שמקים צה"ל מדי יום בכבישי הגדה. חלקם אירעו לאחר שחיילים תפסו תושב פלסטיני שניסה לעקוף מחסום או שעלה על כביש שבו אוסר הצבא על פלסטינים לנסוע; אחרים התרחשו בשטח המחסום עצמו, תוך כדי המתנה למעבר, או במהלך עיכוב ממושך לצורך "בדיקת מסמכים". מהמידע שנאסף לתחקיר עולה כי המחסומים המוצבים סביב מחוזות שכם וטול-כרם, מועדים לפורענות באופן מיוחד. עם זאת, במהלך התקופה הגיעו גם דיווחים על אלימות אנשי כוחות הביטחון במחסומים אחרים.

בחינת המידע שנאסף במסגרת התחקיר מעלה כי הסיבה המיידית להתגברות תופעת האלימות היא ההחמרה שחלה בשבועות האחרונים בהגבלות על חופש התנועה שמטילה ישראל, בעיקר בצפון הגדה המערבית, שהעצימה את החיכוך בין החיילים לאוכלוסיה הפלסטינית.

עם זאת, ישנן אינדיקציות כי האירועים בלבנון ובעזה תרמו גם הם להתעצמות התופעה בשתי דרכים עיקריות. ראשית, מהדיווחים שהגיעו לבצלם נראה כי הידיעות על הפגיעה הנרחבת באזרחים ובחיילים ישראלים על-ידי חיזבאללה, הגבירו את תחושות הכעס והתסכול בקרב אנשי כוחות הביטחון, אשר באו לידי ביטוי בהעלאת רמת התוקפנות כלפי התושבים הפלסטינים בכלל, ובתוכן ההערות והקללות שהוטחו בהם בפרט. שנית, יש לשער כי התמקדות תשומת הלב הציבורית בצורה כמעט מוחלטת באירועים בלבנון, ובמידה פחותה בעזה, תרמה להגברת תחושתם של אנשי כוחות הביטחון בשטחים כי לא יידרשו לתת דין וחשבון במקרים של התעללות בפלסטינים.

הן המשפט הישראלי והן המשפט הבינלאומי, אוסרים על הממונים על אכיפת החוק להפעיל כוח במידה העולה על הנדרש לביצוע משימותיהם. בכל המקרים שדווחו לבצלם בתקופה זו הפעילו חיילים ושוטרי מג"ב כוח שרירותי, שחרג בבירור מן הנדרש לצורך אכיפת ההגבלות השונות על חופש התנועה. כמו כן, המעשים המתוארים בששת המקרים המפורטים בהמשך, מהווים סוג של יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל, האסור מכל וכל על-ידי המשפט הבינלאומי, ללא קשר לנסיבות. מחובתה של ישראל לחקור את התלונות על מעשים אלה, ואם יתאמתו, להעמיד לדין את האחראים להם ולהעניש את מי שיימצא חייב בדין.

בצלם פנה לפרקליטות הצבאית הראשית ולמחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים בדרישה לפתוח לאלתר בחקירת האירועים המדווחים להלן. כמו כן, קורא בצלם לרמטכ"ל ולשר הביטחון להעביר לחיילים ולמפקדים מסר תקיף וחד משמעי, לפיו אסור בתכלית האיסור להכות או להתעלל בתושבים פלסטינים ומי שעובר על איסור זה ייענש בחומרה.

שישה מקרים

1. חיילים הכו את מטר ח'מאייסה, סוחר ירקות מג'נין, והתעללו בו בסמוך למחסום ענבתא, 1.8.06.

ח'מאייסה היה בדרכו חזרה לג'נין משוק הירקות בכפר ביתא (דרומית לשכם). מכיוון שידע שהצבא אוסר על תושבי ג'נין לעבור במחסום ענבתא (מזרחית לטול-כרם), עקף ח'מאייסה את המחסום, ונתקל בג'יפ צבאי ובו ארבעה חיילים. החיילים הורידו את ח'מאייסה מהמשאית והובילו אותו למטע זיתים סמוך, שם ירה אחד החיילים מנשקו צרור יריות מעל ראשו של ח'מאייסה, ללא כל סיבה. לאחר מכן החלו ארבעת החיילים להכות את ח'מאייסה בכל חלקי גופו באגרופיהם ובקתות רוביהם ולבעוט בו. בעדותו אמר ח'מאייסה: "המכות הכאיבו לי מאוד... חשבתי, יותר מפעם אחת, שהם עומדים להרוג אותי." בשלב מסוים ירה אחד החיילים ירייה בודדת אל בטנו של ח'מאייסה, וירייה אל כף ידו. נראה כי מדובר היה בירי כדור ללא קליע (תחמיש). כתוצאה מהירי חש ח'מאייסה צריבה עזה בבטנו ונכנס להלם. לאחר מכן גררו החיילים את ח'מאייסה בחזרה למשאיתו, כשהם ממשיכים להכות אותו. החיילים הושיבו את ח'מאייסה בתא הנהג של המשאית, והוא הגיע בכוחות עצמו לג'נין, שם קיבל טיפול רפואי בבית-החולים.

2. חיילים שברו את פרק כף-ידו של נעים אשתייה, תושב מחוז שכם, בן 34, כשהיה בדרכו לעבודה, בסמוך למחסום עסירה א-שמאלייה, 10.7.06.

אשתייה נתפס על-ידי סיור של צה"ל בדרכו לעבודתו בטובאס, בעת שניסה לעקוף את מחסום עסירה א-שמאלייה, מצפון לעיר שכם. הצבא אוסר על תושבי מחוז שכם לעבור במחסום זה לכיוון צפון, ובשני המחסומים האחרים המובילים צפונה אוסר הצבא על מעבר גברים שגילם מתחת ל-35. ג'יפ צבאי, ובו ארבעה חיילים הגיח מאחורי אשתייה בעת שהלך בדרך עפר. בטרם הספיק לומר או לעשות דבר, ירד אחד החיילים במהירות מהג'יפ והיכה את אשתייה על ידו הימנית במקל עץ ארוך. כתוצאה מהמכה חש אשתייה כאבים עזים וידו התנפחה. החיילים נטלו מאשתייה את תעודת הזהות שלו והורו לו להגיע למחסום כדי לקבל אותה. כשהגיע אשתייה למחסום וניגש לאחד החיילים כדי לקבל את התעודה, הורה לו האחרון לעמוד והקיף אותו בתיל דוקרני (תלתלית). אשתייה הוחזק בעמידה במצב זה במשך כשעה וחצי. לאחר מכן, שיחרר אותו החייל מן התיל והורה לו לשבת בסמוך למחסום. רק כ-40 דקות מאוחר יותר השיב החייל את תעודת הזהות לאשתייה, בתוספת סטירה, ואיפשר לו לעזוב את המחסום. צילום רנטגן שבוצע מאוחר יותר בבית החולים אישר כי פרק ידו נשבר.

3. חיילים הכו את מועאוויה מוסא, נהג מונית בן 36 מטול כרם, בסמוך למחסום ענבתא, 23.7.06.

מועאווייה מוסא הסיע נוסעים מטול-כרם לרמאללה, וניסה לעקוף את מחסום ענבתא, בשל האיסור על מעבר גברים מתחת לגיל 35 במחסום. חיילים שהגיעו בג'יפ עצרו את המונית ואחד מהם משך את מוסא מתוכה בכוח והוביל אותו לצדו השני של הג'יפ. מאחורי הג'יפ, הניף החייל את רובהו והכה את מוסא בחוזקה בבטנו, ללא סיבה נראית לעין. שני חיילים נוספים התקרבו למוסא והחלו לבעוט בו. לאחר-מכן, הצמיד אחד החיילים את רובהו למצחו של מוסא, דרך אותו ואיים להורגו. חייל אחר עצר בעדו, והחיילים הורו לנוסעי המונית להעלות את מוסא לתוכה. לאחר-מכן הורו החיילים לאחד הנוסעים לנהוג במונית בחזרה לטול-כרם.

4. שוטרי מג"ב הכו את ג'וואדת ר'יית', בן 52, עד לאובדן הכרה לעיני אשתו וילדיו, מחסום בית עווא, 26.6.06.

ב-26.6.06 נסע ר'יית' עם אישתו ושישה מילדיו (בני 9 חודשים עד 14 שנים) במכוניתו הפרטית לביקור משפחתי בכפר בית עווא. ר'יית', שלא התמצא היטב בדרך, נכנס בטעות לכביש שבו אוסר צה"ל על נסיעת פלסטינים ומאפשר נסיעה של מתנחלים בלבד. כשהגיע למחסום בכניסה לכפר בית עווא הורו לו שוטרי משמר הגבול המוצבים במקום לעצור. השוטרים שלפו את ר'יית' בכוח ממכוניתו והחלו להכות אותו באגרופיהם ובקתות רוביהם ולבעוט בו, כל זאת לעיני אשתו וילדיו שנשארו במכונית. לאחר שהוכה במשך כעשר דקות התמוטט ר'יית' ואיבד את הכרתו. כעבור מספר שעות התעורר בבית-חולים בחברון, שם התברר לו שלאחר שאיבד את הכרתו התעלפה אשתו, וטופלה במקום. כתוצאה מהמכות סובל ר'יית' עד היום מכאבים ומקשיי נשימה. ילדיו, שנאלצו לצפות בכל האירוע, סובלים מפגיעה נפשית.

5. חייל הכה את איבראהים עטאללה, נהג מונית בן 32 ממחוז בית לחם, צומת עציון, 21.7.06.

איבראהים עטאללה היה בדרכו לאסוף נוסעים כשראה את שני אחיו ואחיינו מעוכבים בצומת עציון בו קיים מחסום המאויש לסירוגין. עטאללה עצר את מוניתו וירד ממנה כדי לברר את סיבת העיכוב. חייל שעמד על מגדל תצפית במקום, והיה אחראי לעיכוב בני משפחתו של עטאללה, ירד מן המגדל כשהוא מקלל, והיכה את עטאללה באמצעות קנה הרובה שלו, על הסנטר והפה. שני שוטרי משטרה אזרחית שהיו במקום הרחיקו את החייל מעטאללה ומנעו ממנו לשוב ולהכותו. קצין במינהל האזרחי שהגיע למקום האירוע שלח את עטאללה למרפאה בהתנחלות אפרת הסמוכה, שם נתפר החתך שנוצר בסנטרו.

6. חיילים במחסום חווארה תקפו את עבדאללה ח'מיס, בן 31, שהמתין בתור עם אישתו וילדיו, 12.8.06

עבדאללה ח'מיס, שב עם אשתו ושני בניו הפעוטים מביקור תנחומים אצל קרובי משפחה. כשהגיעו למחסום חווארה, בחרו לעמוד במסלול המיועד לגברים בני למעלה מ-40, לנשים ולילדים, לאחר שבעבר אפשרו להם החיילים לעבור במסלול זה. בשטח המחסום הצטופפו כ-700 תושבים שהמתינו לעבור. לאחר המתנה של כשלוש שעות, הגיע תורם לעבור, אולם החייל שבדק את תעודות הזהות הורה לח'מיס לחזור לסוף התור. ח'מיס סירב והחייל החל לדחוף את אשתו של ח'מיס. ח'מיס אחז בידו של החייל. החיילים ניסו לאזוק את ידיו של ח'מיס והורו לו לגשת למקום שבו מוחזקים אנשים המעוכבים במחסום, וכשסירב, התנפלו עליו והחלו להכותו. אחד החיילים הטיח את ראשו של ח'מיס בקיר, וחייל אחר חבט בעורפו ובצווארו עם קנה הרובה שלו. חיילים נוספים הצטרפו והחלו גם הם להכות את ח'מיס. ח'מיס הוכה במשך חמש דקות, ולאחר מכן הובל, כשהחיילים מוסיפים להכותו ונכלא בחדר קטן. בסופו של דבר נלקח ח'מיס למשטרת אריאל, שם נחקר ושוחרר בערבות.

טבעת החנק ותופעת האלימות

תופעת האלימות השרירותית בה נוהגים אנשי כוחות ביטחון כלפי פלסטינים מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, קשורה קשר הדוק למדיניות ההגבלות על חופש התנועה. הניסיון שהצטבר בבצלם מצביע על כך שהחמרה בהגבלות על חופש התנועה שמטילה ישראל, מלווה בהכרח בהגברת החיכוך בין אנשי כוחות הביטחון לתושבים הפלסטינים ובעלייה במספר הניסיונות מצד האחרונים לעקוף מחסומים ולעבור על איסורים, במטרה להמשיך בשגרת החיים. תדירות ההופעה של התנהגות אלימה למיניה בתנאים מעין אלה הינה, מטבע הדברים, גבוהה מתדירותה של התנהגות דומה בזמני "הקלות" בכל הנוגע להגבלות על חופש התנועה.

מאז תחילת מבצע "גשמי קיץ" לא חל אמנם שינוי במספר המחסומים המאוישים בקביעות או לסירוגין: מזה זמן רב מפעילה ישראל בעומק הגדה המערבית כ-40 מחסומים המאוישים בקביעות וכ-15 מחסומים המאוישים לסירוגין, זאת בנוסף למחסומים הממוקמים על הקו הירוק או המהווים את נקודת הביקורת האחרונה שבין הגדה לשטח ישראל הריבוני. גם מספרן של החסימות הפיזיות (סוללות עפר, קוביות בטון, שערי ברזל ותעלות) החוסמות את הגישה לכבישים הראשיים לא השתנה באופן משמעותי בשבועות האחרונים: נכון להיום ישנן כ-450 חסימות כאלה.

למרות זאת, ההגבלות המוטלות על מעבר פלסטינים בחלק מהמחסומים הקיימים הוחמרו בצורה משמעותית. כך למשל, מאז פרוץ מלחמת לבנון, נאסר על גברים בני 16 עד 35, החיים במחוזות שכם, טול-כרם וג'נין, לעבור במחסומים המכתרים את המחוזות הללו, אלא אם כן הצטיידו בהיתר מיוחד מהמינהל האזרחי (הגבלות על גברים על סמך גילם היו אמנם בתוקף במחסומים סביב שכם גם קודם לכן, אולם הן הורחבו והוחמרו עם פרוץ המלחמה). כמו כן, לפי דיווחים שהגיעו לבצלם, המעבר במחסומים אלה (למי שאינם נכללים בקטגוריה האסורה) ובמספר מחסומים נוספים, כרוך בהמתנה ארוכה ומורטת עצבים, העלולה להימשך שעות רבות.

בנוסף, מאז תחילת מבצע "גשמי קיץ" חלה עלייה משמעותית בכמות מחסומי הפתע שמקים צה"ל מדי יום בכבישי הגדה. חלק מהמחסומים הללו מוקמים בדרכים משניות המשמשות את התושבים הפלסטינים כדי לעקוף את המחסומים המאוישים. המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם (OCHA) דיווח כי בשבוע שבין 7 ל-13 ביוני (דהיינו, לפני תחילת המבצע) נצפו ברחבי הגדה 106 מחסומי פתע. לעומת זאת, בשבוע שבין 2 ל-8 לאוגוסט נצפו 216 מחסומים כאלה, קרי עלייה של יותר מ-100%.

לבסוף, במהלך השנים האחרנות הגדירה ישראל קטעי כבישים שונים ברחבי הגדה, כאסורים לנסיעת כלי רכב פלסטיניים באופן מוחלט. בחלק מהמקרים חל האיסור גם על חציית הכביש ולא רק על הנסיעה בו. כבישים אלה מועיד צה"ל בלעדית לשימושם של אזרחי ישראל ובעיקר של מתנחלים. נכון להיום ישנם 16 קטעים כאלה המשתרעים על פני למעלה מ-100 ק"מ. אמנם, במהלך התקופה הנסקרת כאן לא חל שינוי בנוגע להגבלה זו. עם זאת, מכיוון שאיסור זה הוא גורף, כבישים אלה מהווים זירת חיכוך קבועה בין כוחות הביטחון לאוכלוסייה הפלסטינית.

הטיפול בתופעת האלימות

בעוד ישראל מצדיקה רבות מהפרות זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים בטענה כי אלה נעשו בשל "צרכי ביטחון" כאלה ואחרים, מקרים של מכות, השפלות והתעללויות זוכים לגינוי מוחלט מצד הרשויות. אולם, שלילה זו של תופעת האלימות אינה באה לידי ביטוי באכיפה הולמת. מקרי אלימות והתעללות רבים אינם נחקרים כלל, או שחקירתם אינה מניבה כתבי אישום. מצב זה תורם להיווצרות תחושה של חסינות מפני מתן דין וחשבון בקרב אנשי כוחות הביטחון, בכל הנוגע להתנהגות אלימה כלפי פלסטינים. ייתכן כי מיקוד תשומת הלב הציבורית באירועי הלחימה בלבנון ובעזה אף הגבירה אווירה זו.

מקרי אלימות והתעללות רבים, ובוודאי אלה שאינם מסתיימים בפגיעה חמורה, אינם מגיעים כלל לידיעת המערכת. זאת בעיקר משום שהקורבנות עצמם נמנעים ברוב המקרים מהגשת תלונה, עקב חוסר אמון במערכת, הנוטה שלא להתייחס ברצינות לתלונותיהם, ולא למצות את הדין עם המתעללים. קורבנות אחרים נרתעים מהגשת תלונה בשל הזמן הרב שייאלצו להשקיע בכך והיחס המשפיל לו הם זוכים לעיתים קרובות בתחנות המשטרה ובמת"קים ברחבי הגדה. המאמצים שמשקיעים ארגוני זכויות האדם, בהם בצלם, באיתור מקרים ובהעברתם לרשויות, גדולים ככל שיהיו, אינם יכולים לכפר על כשלי המערכת, המרתיעה קורבנות מהגשת תלונות.

ליקוי זה בא לידי ביטוי במספר המועט יחסית של חקירות מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) במקרי אלימות והתעללות כנגד פלסטינים שנפתחו בשנים האחרונות. לפי נתונים שנמסרו לבצלם על-ידי דובר צה"ל, מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 ועד יוני 2005 נפתחו בסך הכל 261 חקירות כאלה (בקשה לנתונים מעודכנים לא נענתה). תלונות המוגשות כנגד שוטרי משמר הגבול מטופלות בנפרד על-ידי המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים, ובידי בצלם אין נתונים לגביהן.

זאת ועוד. עיקר הבעיה, המשפיעה בין השאר על רמת האמון של האוכלוסייה הפלסטינית, טמונה ביכולתה של מערכת אכיפת החוק למצות את הדין עם החיילים המתעללים, וברצונה לעשות כן. כך, 261 החקירות כנגד חיילים שנפתחו בשנים 2000-2005, הובילו להגשת 28 כתבי אישום בלבד. מאחר שבחלק מהמקרים שנחקרו היה יותר מחייל אחד מעורב, ניתן לומר כי אחוז החקירות שהובילו להעמדה לדין עומד על פחות מ-10%. תיקים נסגרים תדיר בעילות שונות ובהן "חוסר ראיות", "החשודים לא אותרו", "הקורבן סרב להגיש תלונה", "הפעלת הכוח היתה סבירה" ועוד. למרות שאין בידי בצלם נתונים מקבילים באשר לחקירות נגד שוטרי מג"ב, הרי שהנתונים העולים מתלונות שהגיש בצלם למח"ש מצביעים על שיעור העמדה לדין נמוך למדי. מתוך 62 מקרים לגביהם התלונן בצלם למח"ש בדבר אלימות שוטרי מג"ב מאז פרוץ האינתיפאדה, הוחלט ב-42 (68%) על סגירת התיק בעילות שונות.

סביר להניח כי נסיבות אובייקטיביות שונות מחייבות את סגירתם של תיקים מסוימים ללא הגשת כתבי אישום, יהיה אופי הטיפול בתיק אשר יהיה. עם זאת, הניסיון שהצטבר בבצלם בנושא זה מצביע על כך שחלק גדול מהתלונות נסגר בשל ליקויים שונים בשלבי הטיפול בתיק. כך לדוגמה, ברוב המקרים עוברים חודשים מרגע הגשת התלונה ועד להעברת המקרה לחקירת מצ"ח, ופניית חוקרי מצ"ח לבצלם. כתוצאה מהזמן הרב שחולף מרגע האירוע ועד לפתיחה בחקירה, מתקשים חוקרי מצ"ח לאתר את החשודים או את עדי הראייה לאירועים; עדים מרכזיים שאותרו ומוכנים לשתף פעולה מתקשים, מטבע הדברים, לזכור פרטים חשובים שהיו יכולים לסייע בגיבוש כתב אישום.

בנוסף, ללא קשר לסוגיית הזמן שחולף עד לפתיחת החקירה, קיימים ליקויים רבים הנובעים מאופן הפעלתה של מצ"ח. כך למשל, למרות החשיבות העצומה של עדויותיהם של קורבנות ועדי ראייה פלסטיניים להצלחת החקירות, כמעט ואין במצ"ח דוברי ערבית שיוכלו לגבות את העדויות, והחוקרים תלויים ברצונם הטוב של מתורגמנים שונים. לעיתים קרובות נודע לבצלם כי הטיפול בחקירה מסויימת עובר בין חוקרים שונים, שנאלצים ללמוד את התיק כל פעם מחדש. אחת הסיבות לכך היא ההחלטה להפקיד חקירות בידי אנשי מילואים, שמטבע דברים משרתים זמן קצר בלבד ואינם מספיקים לסיים חקירה.

מכל אלה עולה כי המערכת אינה מייחסת את החשיבות הראויה לחקירת מקרים של אלימות אנשי כוחות הביטחון נגד תושבים פלסטינים ולמיצוי הדין עם האחראים להם, ובכך משדרת לאנשים המוצבים בשטח מסר מתירני, לפיו מעשים אלה אינם נתפסים כחמורים.