הבסיס המשפטי למעצר מינהלי

המשפט הבינלאומי

מעצר מנהלי הוא חוקי לפי המשפט הבינלאומי, אשר מכיר בכך שבנסיבות מסויימות אין כל חלופה למעצר מניעתי. עם זאת, בשל הפגיעות הקשות בזכויות להליך משפטי הוגן הטבועות באמצעי המעצר המנהלי, והסכנה הברורה לניצולו לרעה, הציב המשפט הבינלאומי הגבלות נוקשות על יישומו:

• ניתן להשתמש במעצר מנהלי אך ורק כאמצעי למניעת מעשי אלימות או סכנה אחרת לביטחון, ובשום מקרה אין להשתמש בו כאמצעי ענישה. יש לנקוט בו רק לאחר שאמצעים פחותים בחומרתם הוכחו כלא יעילים.
  
• מעצר מנהלי צריך להתבצע על בסיס אישי ולא קולקטיבי, ורק על סמך חשדות שיש לרשויות כלפי אדם מסויים.

• יש לשמור על זכויותיו הבסיסיות של העציר, בהן הזכות לייצוג משפטי, הזכות להיות מובא בפני שופט מיד לאחר המעצר והזכות לערער על המעצר באופן מהותי.

• עצירים מנהליים בשטח כבוש צריכים להיות עצורים רק בתחומי אותו שטח ואסור לעצור אותם בתחומי המדינה הכובשת.

• בנוגע לתנאי המעצר, יש לספק לעצירים מגורים, ביגוד ומזון ברמה נאותה, וביקורי משפחה סדירים. יש לאפשר להם להמשיך בעבודתם ולימודיהם בעת המעצר, עד כמה שניתן.

הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, המפקחת על ביצוע האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות אותה אישררה ישראל, קבעה כי האמנה אינה שוללת שימוש במעצר מניעתי, אך זאת רק בתנאי שהמעצר אינו שרירותי, כלומר, שהוא תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים המינימליים, מבוסס על הליכים הקבועים בחוק, לעציר נמסרת הסיבה למעצרו בעת המעצר המעצר, וחוקיות כפופה לביקורת שיפוטית.