ביקורת על מעצר מנהלי מכוח הצו בדבר מעצרים המנהליים

פורסם: 
1.1.11

ישראל טוענת כי מעצר מנהלי של תושבי הגדה המערבית מבוצע אך ורק כאמצעי ביטחון הכרחי וכי ההחלטה לעצור אדם במעצר מנהלי מתקבלת רק כאשר הליכים משפטיים רגילים או אמצעים מנהליים חמורים פחות לא ימנעו את הסכנה הנשקפת מן העציר. אלא שדברים אלה אינם משקפים את האופן שבו משתמשת ישראל במעצר מנהלי בשטחים. בפועל ישראל מפרה את דרישות המשפט הבינלאומי, תוך ניצול לרעה של הסמכויות שהוענקו למפקדים הצבאיים בצו הצבאי:

  1. שימוש נרחב ביותר: בניגוד לעיקרון שנקבע במשפט הבינלאומי ולפיו מעצר מנהלי מותר רק במקרי חירום חריגים ביותר, כאשר אין כל אפשרות אחרת למנוע סכנה הנשקפת מן העציר, ישראל השתמשה לאורך השנים בכלי זה נגד אלפי בני אדם. בשנות האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה החזיקה ישראל בכל רגע נתון מאות פלסטינים במעצר מנהלי. המעצר המנהלי הפך אפוא לשגרה ואיננו בבחינת חריג.

  2. מעצר מנהלי כתחליף להליך פלילי: במקרים רבים נראה כי הרשויות משתמשות במעצר המנהלי כתחליף קל ונוח להליך פלילי, בעיקר כאשר אין בידיהן הוכחות לאשמה או כאשר אינן רוצות לחשוף את הראיות שברשותן. שימוש כזה במעצר מנהלי הוא אסור והוא מטשטש לחלוטין את ההבחנה בין הליך מנהלי שמטרתו מניעה והוא "צופה פני עתיד" לבין הליך פלילי שמטרתו ענישה והוא "צופה פני עבר". ההצדקה המשפטית היחידה שיכולה להיות למעצר מנהלי היא כאשר ישנן נסיבות יוצאות דופן שבהן עלולה להישקף סכנה מיידית מאדם ואף אמצעי אחר לא יוכל למנוע אותה. לפיכך, מעשים שעשה אדם בעבר אינם רלוונטיים למעצרו המנהלי, אלא ככל שהם מעידים על הסכנה העתידית הצפויה ממנו.

  3. הליך משפטי לא הוגן: לעצירים המנהליים לא נמסר מידע של ממש בנוגע לסיבות למעצרם ולא ניתנת להם הזדמנות להפריך את החשדות נגדם. ברוב המקרים, ההסבר היחיד שניתן לעציר הוא היותו "פעיל בכיר בחזית העממית" (או בחמאס , וכו'). לעתים, בהליך הביקורת השיפוטית, נמסר לעצירים מידע נוסף, אך גם מידע זה מוגבל ביותר, וברוב רובם של המקרים אין לעצירים גישה לחומר הראיות. הטלת חיסיון על ראיות הוא הכלל ולא החריג, וככל הידוע לבצלם, באף מקרה לא קבע בית משפט כי יש לחשוף ולו חלק מהראיות החסויות. ההסתמכות על מידע חסוי מעידה על אמון מוחלט של המערכת המשפטית בשב"כ ובשיקול דעתו. אמון זה לא פחת גם לאחר שפורסם דו"ח ועדת לנדוי, שהוקמה בין השאר בעקבות כמה מקרים שבהם חוקרי השב"כ מסרו עדויות שקר בבית המשפט. ההסתמכות הנרחבת והשיטתית על מידע חסוי היא אחד מההיבטים הבעייתיים ביותר בהליך המעצר המנהלי ועומדת בניגוד לעיקרון בסיסי של הליך משפטי הוגן.

  4. הארכת תקופת המעצר: החוק מאפשר לעצור אנשים לתקופות של עד שישה חודשים ולהאריך את המעצר בשישה חודשים מדי פעם, ללא הגבלה על מספר הארכות המעצר. המפקדים הצבאיים נוהגים להאריך את תקופות המעצר שוב ושוב. בחודש יולי 2009, למשל, כ-79% מהעצירים המנהליים הוחזקו למעלה מחצי שנה, כלומר מעצרם הוארך לפחות פעם אחת, ולמעלה מ-2% הוחזקו שלוש וארבע שנים ברציפות. בעבר הוחזקו עצירים לתקופות ממושכות אף יותר.

  5. מעצר של מתנגדים פוליטיים: בתקופות מסוימות החזיקה ישראל פלסטינים במעצר מנהלי בשל דעותיהם הפוליטיות ובשל פעילות פוליטית לא אלימה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, למשל, עצרה ישראל במעצר מנהלי גם פלסטינים שהתנגדו להסכמים אלה. בכך הרחיבו הרשויות את המשמעות של "סכנה לביטחון האזור" בצורה קיצונית, תוך הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש דעה, המעוגנות במשפט הבינלאומי.

  6. החזקת עצירים מנהליים בתחומי ישראל: רבים מהעצירים הפלסטינים מוחזקים בתחומי מדינת ישראל, תוך הפרה בוטה של הוראות המשפט הבינלאומי האוסרות על העברת עצירים מחוץ לתחומי השטח הכבוש. בשל הסגר המוטל על השטחים, זכויות עצירים לביקורי משפחות ולפגישה עם עורכי הדין שלהם נפגעות באופן קשה.

בצלם קורא לממשלת ישראל לשחרר את כל העצירים המנהליים או להעמידם לדין, תוך קיום משפט הוגן, בגין העבירות שהם נחשדים כביכול בביצוען. ככל שייעשה בכל זאת שימוש בכלי המעצר המנהלי, הרי שעליו להתבצע רק במקרים חריגים ביותר, כאשר אין כל ברירה אחרת ובאופן מידתי - בהתאם לכללים שנקבעו במשפט הבינלאומי.