המעצרים המנהליים בגדה המערבית מבוצעים היום לפי צו בדבר מעצרים מינהליים מס' 1229 משנת 1988. צו זה מסמיך מפקדים צבאיים בגדה המערבית לעצור אדם לתקופה מרבית של שישה חודשים, כאשר ישנו "יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון האזור או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר". המפקדים הצבאיים רשאים להאריך את תוקף צו המעצר לתקופה נוספת שלא תעלה על שישה חודשים. בצו לא נקבעה תקופה מצטברת מקסימלית להחזקת אדם במעצר מינהלי, ולפיכך ניתן להאריך את המעצר שוב ושוב. "ביטחון האזור" ו"ביטחון הציבור" אינם מוגדרים בצו, ופרשנות מושגים אלה הושארה למפקדים הצבאיים.

הצו אינו מחייב הבאה של העציר בפני שופט. עם זאת, רשאי העציר, אם רצונו בכך, לערער על המעצר או על הארכת המעצר בפני שופט צבאי משפטאי שבסמכותו להותיר את צו המעצר על כנו, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר.

מעצר מנהלי של אנשים הנמצאים בתוך ישראל ובדרום לבנון, מבוצע לפי חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. חוק זה מסמיך את שר הביטחון לעצור אדם במעצר מנהלי לתקופה שלא תעלה על חצי שנה. שר הביטחון רשאי להאריך את הצו בחצי שנה נוספת בכל פעם, בלא הגבלה על מספר הפעמים שניתן להאריך את המעצר. בחוק זה ישנן הגנות שאינן נמצאות בצווים בדבר מעצר מנהלי החלים בשטחים. כך למשל, החוק מחייב הבאה של העציר בפני שופט בתוך 48 שעות מעת המעצר ובחינה של הצורך במעצר מדי שלושה חודשים לכל הפחות על-ידי נשיא בית משפט מחוזי.

חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים) תקף רק לאחר שהכנסת הכריזה על מצב חירום, אולם מאז הקמת המדינה, מוכרז בישראל מצב חירום.