ישראל שבה להחזיק קטינים במעצר ללא משפט

פורסם: 
28.7.16

החל מאוקטובר 2015 שבה ישראל להחזיק קטינים במעצר מנהלי לאחר שנמנעה מכך מאז דצמבר 2011. לפי נתונים שהעביר השב"ס לבצלם, מספר הקטינים הפלסטינים שישראל מחזיקה במעצר מנהלי עלה בהדרגה מאז חודש אוקטובר, אז הוחזקו ארבעה קטינים, והגיע ל-13 קטינים בסוף חודש אפריל. בסוף חודש יוני הוחזקו במעצר מנהלי שמונה קטינים, שככל הנראה, כולם פלסטינים. נתוני סוף חודש מאי טרם הועברו מהשב"ס.

מעצר מנהלי הוא מעצר המבוצע על-סמך הוראה מנהלית בלבד, ללא הכרעה שיפוטית, ללא כתב אישום וללא משפט. על-פי המשפט הבינלאומי, מעצר כזה יכול להיחשב לחוקי בנסיבות קיצוניות בלבד, ורק כמוצא אחרון כדי למנוע סכנה שלא ניתן לסכלה באמצעים פחות פוגעניים. הדרך שבה ישראל משתמשת במעצר מנהלי עומדת בניגוד בוטה להגבלות אלה. העציר מובא אמנם בפני שופט לצורך אישור צו המעצר. אולם, רוב החומר שמגישה התביעה לשופט חסוי, כך שהעצירים ובאי כוחם אינם רשאים לראות אותו, אינם יודעים אילו ראיות עומדות נגדם, אם בכלל, ואין ביכולתם לנסות להפריכן. למעשה, הם אינם יודעים אפילו במה הם חשודים. העצירים גם אינם יכולים לדעת מתי יצאו לחופשי: למרות שכל צו מעצר מוגבל לחצי שנה, אין הגבלה על מספר הפעמים שניתן להאריכו.

המערכת מנצלת את חשאיות ההליך גם כדי לכלוא אנשים שנחשדו בביצוע עבירות, כשאינה מעוניינת לחשוף את הראיות הקיימות נגדם במסגרת משפט הוכחות, זאת למרות שאמצעי זה נועד לשמש רק למניעת סכנה עתידית הנשקפת מאותו אדם.

חידוש השימוש בכלי המעצר המנהלי נגד קטינים והעלייה במספר הקטינים המוחזקים באופן זה, כמו גם העלייה המתמשכת במספר העצירים המנהליים בכלל, מהווים שימוש פוגעני אף יותר מבשנים האחרונות באמצעי זה.

ס.א., תושב טמון שבמחוז טובאס, נעצר מנהלית בגיל 17 ושמונה חודשים, והוחזק במעצר מנהלי במשך שישה חודשים. לאחר ששוחרר לאחרונה, בגיל 18 וחודשיים, הוא סיפר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי על מעצרו:

אני גר עם אמא שלי, בת 57, בדירת של שני חדרים בטמון. אבא שלי נשוי לעוד נשים וחי איתן בטובאס. אמא שלי לא בריאה, ואני מפרנס אותה ומטפל בה. אני עובד בחקלאות בהתנחלויות בבקעת הירדן כדי לקנות לנו אוכל ותרופות לאמא שלי ולשלם חשבונות.

ב- 6.1.16 כוחות צבא הגיעו לבית שלנו באמצע הלילה. כשהתעוררתי, החיילים היו כבר בחדר השינה שלי. הם קשרו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקי פלסטיק, כיסו את העיניים שלי ולקחו אותי משם בכלי רכב צבאי. הביאו אותי למתקן מעצר בסאלם, מרחק של בערך שעה נסיעה. נסעו אתי איזה שישה חיילים, אני חושב, ובדרך הם בעטו בי והכו אותי.

מסאלם לקחו אותי בכלי רכב של שירות בתי הסוהר לכלא מגידו, והכניסו אותי לאגף הנוער. שמו אותי בתא עם תשעה נערים אחרים, מכל הגדה. ביום שני, ה-11.1.2016, הודיעו לי בכלא שהוצא נגדי צו מעצר מנהלי לשלושה חודשים, עד ה-5.4.16. הצו הוארך אחר כך עד ה- 4.6.16. בסוף השתחררתי יום קודם, בצהרי יום שישי ה-3.6.16. כשהייתי בכלא כל הזמן דאגתי לאמא שלי. היא חולה, וזקוקה לעזרתי. בגלל המצב הבריאותי שלה, אמא ביקרה אותי רק פעמיים. הביקורים שלה שימחו אותי, אבל בשבילה, הדרך לשם, שכרוכה בלעבור מחסומים ובדיקות הייתה חוויה קשה ומשפילה.

מאז ששחררו אותי אני לא מצליח למצוא עבודה בהתנחלויות. הקבלנים הפלסטינים שמגייסים פועלים בשביל המתנחלים לא מוכנים להעסיק אותי.

ורוד חמאד, תושבת סילוואד שבנה ע. נעצר לראשונה ב-28.8.15 כשהיה בן 15 ומוחזק זה קרוב לחמישה חודשים במעצר מנהלי, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-13.6.16.

ע., קטין המוחזק במעצר מנהלי ואמו. התמונה באדיבות המשפחה.לי ולבעלי מואיד יש שלושה ילדים. ע, הגדול, בן 16, והקטנים בני 14 ו- 12. בעלי הורשע בהשתתפות בפיגוע בעין יברוד שבו נהרגו חיילים ישראלים ונשפט לשבעה מאסרי עולם. הוא יושב בכלא נפחא מאז שנת 2003. מאז, כל האחריות לילדים מוטלת עליי. בשנת 2004, הצבא פוצץ את הבית שלנו והרס אותו חלקית ונאלצנו למצוא מקום אחר לגור בו.

הרשויות הישראליות לא מאפשרות לי לבקר את בעלי בכלא. כשע. היה בן ארבע הוא התחיל לנסוע לבקר את אבא שלו ביחד עם סבא וסבתא שלו. כשהם לא נסעו הוא נסע לפעמים עם זרים. הביקורים בבית הכלא הם חוויה קשה ומתישה בשביל מבוגר, אז תאר לך איך זה לגבי ילד בן ארבע. לפעמים הוא הגיע עד לכלא ובסוף לא נתנו לו לראות את אבא שלו.

כשע. הגיע לגיל 15 אסרו גם עליו לבקר את אבא שלו בכלא בעילות ביטחוניות, לדעתי בלי הצדקה. ע. הוא תלמיד חרוץ שלא התעסק בפוליטיקה ולא השתתף בהפגנות או פעילויות פוליטיות אחרות. הוא אוהב לגדל חיות, ותמיד היה עסוק בזה ובלימודים שלו.

ב-28.8.15, כשע. היה בן 15 וחצי, עצרו אותו בצורה אלימה. בשעה 2:00 לפנות בוקר, בזמן שישנו, חיילים בליווי שוטר עקרו את דלת הכניסה ופשטו על הבית שלנו. התעוררנו והם עמדו מעלינו. הם היו חמושים, חלקם היו רעולי פנים, והיו איתם כלבים. הם לא הציגו לנו צו מעצר או חיפוש.

הם חקרו אותו ואת אחיו ס., בן 12. שמו כל אחד מהם בחדר נפרד, הכניסו לשם גם כלבים, וחקרו אותם במשך שעתיים. הם חשדו שהבן שלי מחביא בבית נשק או משהו כזה ועשו חיפוש מאוד אלים. הם הרסו הרבה רהיטים אבל הם לא מצאו כלום.

אחר-כך הם לקחו את ע. והוא הוחזק במעצר 23 יום במגרש הרוסים. בסוף שחררו אותו בלי להעמיד אותו לדין.

ע. סיפר לי שבחקירה שאלו אותו איפה הוא מסתובב, ומה הקשר שלו לכל מיני אנשים וניסו להפחיד אותו ולאיים עליו. במשך כל תקופת המעצר, שנמשכה יותר משלושה שבועות, החזיקו אותו בתא קטן, לבדו. מנעו ממנו שינה לפרקי זמן ארוכים על ידי כך שהשאירו את האור דולק ועשו רעש במכוון. פעם אחת גם הכו אותו. בעשרת הימים הראשונים מנעו ממנו אפילו לראות את עורך הדין שלו, ואף אחד מהמשפחה לא יכול היה לבקר אותו בכלל. חווית המעצר הייתה לו קשה. כשהוא השתחרר, הוא סבל מבעיות רפואיות. הציונים שלו, שהיו מעולים לפני המעצר, הידרדרו.

עוד לא התחיל הסמסטר השני של שנת לימודים, ב-28.2.16 שוב פשטו חיילים ב-2:00 בלילה כדי לעצור את ע. . הם הוציאו אותו מהמיטה. הפעם היה ברור שהם הגיעו במיוחד כדי לעצור אותו. הם מסרו לנו צו מעצר מיוחד לקטינים, שבו צוינו הפרטים שלו, של הקצין שהוסמך לעצור אותו, השם של מתקן המעצר שאליו לוקחים אותו והסיבה למעצר, שהסתכמה בשלוש מלים - "סכנה לביטחון הציבור".

לקחו אותו מיד לכלא עופר. עורך הדין הודיע לנו שהוצא נגדו צו מעצר מנהלי. הוא אמור היה להשתחרר ב-26.6.16, אבל כמה ימים קודם לכן הוצא לו צו נוסף עד ה-28.10.16. לפני תום תקופת המעצר הראשונה, התקשרתי לעורך הדין כדי לוודא שהוא משתחרר, אבל הוא אמר שבמעצר מנהלי שום דבר לא סופי, ועד שהאדם לא יוצא מהכלא, שום דבר לא בטוח.

אני חושבת שעצרו את ע. רק בגלל שאבא שלו אסיר בטחוני. אני לא חושבת שהוא מעורב במעשים שמצדיקים את המעצר הזה. הוא עדיין קטין, והם שוללים ממנו את הדברים שהם הבסיס לחיים – האפשרות לחיות עם המשפחה שלו, ללמוד ולשחק. אני לא מאמינה שיש חוק בעולם שמתיר לתלוש קטין מהמיטה ומהחלומות שלו ולקחת אותו למעצר מנהלי רק בגלל חששות או מחשבות שהוא עלול לעשות משהו. לקחו לו את הזכות ללמוד, קטעו לו החיים ועקרו אותו מהסביבה שלו, שבה הוא מרגיש מוגן. הוא אהב סוסים, תרנגולות, אפרוחים וכבשים. זה כל מה שהוא מכיר, וחוץ מהמשפחה והחברים הוא מתחבר רק לחיות האלה.

בנוסף על כל זה, שוללים מאתנו את האפשרות לבקר אותו. לא ראינו אותו מאז שנעצר; הדיונים המשפטיים על המעצר המנהלי מתנהלים בדלתיים סגורות, אז המשפחה לא יכולה להיות נוכחת בדיון; חודש אחרי המעצר התקשרו מהצלב האדום ואמרו לי שביקרו את ע. וששלומו טוב ומצבו הבריאותי טוב. יותר מזה הם לא אמרו כלום. אני וסבא וסבתא שלו הגשנו בקשות לבקר אותו בכלא, אבל לא קיבלנו שום תשובה. בדרך כלל מקבלים תשובה תוך חודש או חודשיים דרך הצלב האדום. רק עורך הדין שלו יכול לבקר אותו, וזה קורה בערך פעם בחודש. הוא מרגיע אותנו שע. בריא והסתגל למצב שלו, למרות שבהתחלה היה לו קשה. ע. ביקש להצטרף לאבא שלו, אבל הנהלת בית הסוהר מסרבת להעביר אותו.

קשה לתאר כמה זה קשה לי. כל הזמן אני מנסה לאתר מישהו שקיבל אישור לביקור באותו כלא, כדי להעביר דרכו לבן שלי דברים בסיסיים כמו בגדים תחתונים. כל הזמן אני דואגת. ע. הוא רק ילד, וזקוק לחום ואהבה. הוא גדל בלי אבא ועכשיו תלשו אותו גם ממני ומהסביבה שלו. זה מצב מאוד קשה, אכזרי במידה שקשה לתאר במילים. הוא חסר לי יום יום – ליד שולחן האוכל, בערב, במחשבות, באירועים, ובכל מצב. כל הזמן אני נעה בין חשש לתקווה. האם יאריכו לו את המעצר או שיסתפקו בתקופה שבצו והוא ישוחרר; אלוהים יודע.