עינויים והתעללות במסגרת חקירות

זכותו של כל אדם להיות חופשי מהתעללות ומעינויים (פיזיים או מנטליים) היא אחת מזכויות האדם הבודדות הנחשבות לזכות מוחלטת, היינו, כזו שאין "לאזן" מול זכויות או ערכים אחרים ושלעולם לא ניתן להשהות או להגביל, גם לא בנסיבות הקשות של מלחמה או מאבק בטרור. זכות זו נהנית כיום מהמעמד הגבוה והמחייב ביותר במשפט הבינלאומי.

עד סוף שנות התשעים, השתמש השב"כ במסגרת חקירתם של פלסטינים תושבי השטחים, באופן שגרתי, במגוון שיטות חקירה המהוות התעללות ואף עינויים. השימוש בשיטות אלה על-ידי השב"כ הותר על-ידי הממשלה, בהסמתך על המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות השופט בדימוס משה לנדוי. ועדה זו קבעה כי, לצורך מניעת טרור, מוסמכים חוקרי השב"כ להפעיל נגד נחקרים "לחץ פסיכולוגי" וכן "מידה מתונה של לחץ פיזי". סמכות זו מעוגנת, לדעת הוועדה, ב"סייג הצורך" שבחוק העונשין.

בספטמבר 1999 פרסם בג"ץ פסק דין תקדימי שקבע, בניגוד להמלצותיה של ועדת לנדוי, כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים, וכי השיטות הספציפיות שנדונו במסגרת העתירה הינן בלתי חוקיות. עם זאת, לפי פסק הדין, חוקרי שב"כ שחרגו מסמכותם והפעילו על נחקרים "לחץ פיזי" פסול, עשויים שלא לשאת באחריות פלילית על כך, אם יסתבר בדיעבד שעשו זאת במקרה של "פצצה מתקתקת".

פסק הדין הביא לירידה משמעותית בכמות הדיווחים על שימוש בעינויים ובהתעללות בחקירות השב"כ. עם זאת, בחסות ההכרה במקרה החריג של "הפצצה המתקתקת" על-ידי בג"ץ, נמשך השימוש בשיטות חקירה פסולות, גם אם בהיקף קטן יותר. כך לדוגמה, ביולי 2002 צוטט בעיתון "הארץ" גורם בכיר בשב"כ שאמר כי מאז פסיקת בג"צ הוגדרו 90 פלסטינים כ"פצצות מתקתקות" והופעלו נגדם "אמצעי חקירה חריגים", קרי עינויים. בראיון עם שלושה חוקרי שב"כ, שפורסם ביולי 2004 בעיתון "מעריב" הודה אחד החוקרים כי השב"כ עושה שימוש "בכל המניפולציות האפשריות עד טלטולים ומכות". הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל גבה עשרות תצהירים מפלסטינים שנחקרו על-ידי השב"כ ואשר טענו כי הופעלו נגדם שיטות חקירה אלימות.

במאי 2007 פרסמו בצלם והמוקד להגנת הפרט דו"ח מקיף, המבוסס על עדיותיהם של 73 עצירים שנחקרו על-ידי השב"כ בין יולי 2005 לינואר 2006. הדו"ח בחן את מגוון האמצעים המופעלים נגד נחקרים פלסטינים, על-ידי כל אנשי כוחות הביטחון שבאים איתם במגע, מרגע המעצר ועד סיום החקירה, ובראשם חוקרי השב"כ.

לפי ממצאי דו"ח זה, מפעיל השב"כ, כדבר שבשגרה, משטר חקירות הכרוך בהתעללות נפשית ופיזית בנחקרים. משטר זה כולל מספר היבטים מרכזיים: ניתוק הנחקר מן העולם החיצון, שימוש בתנאי הכליאה כאמצעי לחץ פסיכולוגי וכן כאמצעי להחלשת הגוף, כבילת הנחקר בתנוחה מכאיבה, השפלת הנחקר ושימוש נגדו באיומים.

בחלק קטן מן המקרים, ככל הנראה כאלה אותם מגדיר השב"כ כ"פצצה מתקתקת", הוא נוקט, בנוסף, בשיטות חקירה אלימות, המהוות עינויים של ממש, בהן מכות, הידוק אזיקים, משיכת גוף פתאומית, כיפוף הגב וכד'. כמו כן, קובע הדו"ח כי חלק ניכר מנחקרי השב"כ מגיעים למתקני החקירה לאחר ש"רוככו" בידי החיילים המבצעים את המעצר והמחזיקים בהם עד למסירתם לידי השב"כ. "ריכוך" זה כולל מכות, איזוק מכאיב, השפלות ומניעת צרכים חיוניים.

מפעם לפעם, מגיעות לידי בצלם עדויות של עצירים פלסטינים שעברו התעללות ועינויים מידי שוטרים במשטרת ישראל. בחלק מהמקרים מדובר בעצירים שנחקרו בחשד למעורבות בפעילות טרור ואילו במקרים אחרים מדובר בפלסטינים שנעצרו ונחקרו על רקע שהייה בישראל ללא היתר.