עדות: ישראל אוסרת על תושבי א-נבי סמואל לעבור במחסום רמות עם מצרכים ותבואה, יולי 2008

אחמד אבו דאהוכ, רועה צאן

המשפחה שלי גרה באזור א-נבי סמואל מאז תחילת שנות השבעים של המאה העשרים. אני נולדתי בכפר א-נבי סמואל ואני גר בכפר. אני מגדל צאן מגיל קטן. זו הפרנסה העיקרית שלי ושל המשפחה שלי. יש לי 45 ראשי צאן.

בחודש מארס 2008, הישראלים סגרו לתנועה את כביש בית חנינא אל-בלד, מה שגורם הרבה סבל לי ולשאר התושבים בכפר. מאז שסגרו את הכביש אנחנו מנותקים כמעט לגמרי מהעולם החיצון. הדרך היחידה שלנו לצאת מהכפר עוברת במחסום רמות, אבל רוב הזמן זה תלוי במצב הרוח של השוטרים. השוטרים שמאיישים את המחסום אוסרים עלינו הרבה פעמים לצאת מהכפר או להיכנס אליו במכוניות הפרטיות שלנו.

מפת הגבלות התנועה באזור א-נבי סמואל.

ביום ראשון, 6.7.2008, בסביבות השעה 15:45, הגעתי למחסום רמות עם שני שקים של מספוא שקניתי לצאן בבית איכסא. הצאן צורך כל יום שק מספוא במשקל של 45 ק"ג. נהגתי באוטו הפרטי שלי, טנדר מסוג מיצובישי. כשהגעתי למחסום שוטרי מג"ב הורו לי לעצור. אחד מהם הורה לי למסור לו את תעודת הזהות ומסמכי הרכב שלי. נתתי לו את המסמכים. אחרי שהשוטר בדק אותם הוא הסתכל באוטו וראה את שני שקי המספוא, ואז אמר לי שאסור לי לעבור במחסום כי יש לי סחורה באוטו. אמרתי לו שזה מספוא לצאן ושזו כמות קטנה לצריכה פרטית, אבל הוא התעקש והורה לי לחזור למקום שממנו באתי בלי להתווכח. התחננתי בפניו שייתן לי לעבור הביתה אבל הוא אמר בטון מאיים שכדאי שאחזור למקום שממנו באתי.

אחרי שאיבדתי תקווה שהשוטר ירשה לי לעבור במחסום, התקשרתי לתחקירן השטח של ארגון בצלם, כרים ג'ובראן. מר ג'ובראן התקשר לארגון ודיווח להם שמעכבים אותי במחסום. אחרי חצי שעה בערך התקשרה אלי עובדת של בצלם ואמרה ששמה אנטיגונה. היא אמרה לי שהיא דיברה עם הקצין חוסאם מהמינהל האזרחי והוא אמר לה שהוא יתאם עם השוטרים במחסום שייתנו לי לעבור. אנטיגונה נתנה לי את מספר הטלפון של הקצין ואמרה שאני יכול לדבר איתו ישירות. אחרי כמה דקות התקשרתי לחוסאם ואמרתי לו שאני עדיין מחכה במחסום. הוא שאל אותי למה התקשרתי לארגון בצלם ולא ישירות אליו. אמרתי לו שלא היה לי את מספר הטלפון שלו ושאין לי קשר אתו. הוא הבטיח שיטפל בעיכוב שלי. אחרי יותר מ-15 דקות התקשרתי אליו שוב והוא ענה בכעס והורה לי לא להתקשר אליו.

חיכיתי במחסום הרבה זמן ובינתיים התקשרתי כמה פעמים לעובד השטח של בצלם והוא אמר לי שאנטיגונה מהמשרד מטפלת בעניין מול חוסאם. אחרי יותר משעה וחצי קיבלתי שיחת טלפון מחוסאם שביקש ממני את השם המלא שלי ואת מספר הזהות שלי ונתתי לו אותם. חיכיתי באוטו שלי עד 19:15 בערב. מדי פעם השוטרים התקרבו והורו לי להתרחק מהמחסום. הייתי תשוש וכעסתי מאוד על העיכוב הארוך במחסום. היה לי קשה לשבת כל-כך הרבה זמן במכונית כי אני סובל מנכות בגלל פריצת דיסק בעמוד השדרה ושבר שהיה לי ברגל ימין. כשאני יושב הרבה זמן בלי לזוז יש לי כאבים חזקים. הייתי גם צמא ולא היו לי מים.

בשעה 19:15, החלטתי להתקשר שוב לחוסאם. בהתחלה היססתי בגלל הטון שבו דיבר אלי קודם, אבל התקשרתי. אמרתי לחוסאם שאני עדיין מחכה במחסום. הוא היה מופתע, קילל וניתק את השיחה.

אחר כך ניגשתי לשוטר שעיכב אותי ושאלתי אותו אם מישהו דיבר אתו מהמינהל האזרחי כדי שייתן לי לעבור, והוא אמר שלא. שאלתי איך קוראים לו והוא אמר שקוראים לו אורן, ונדמה לי ששם המשפחה שאמר היה שאדו או שאדי.

בסוף הסתלקתי משם ונסעתי בערך 18 ק"מ עד הבית. נסעתי ממחסום רמות לבית איכסא, משם לכפר בידו, לאל-ג'יב, לביר נבאלא, ולבית חנינא אל-בלד ובסוף בדרך הררית לאזור א-נבי סמואל.

בשעה 21:30 בלילה התקשר אלי קפטן חוסאם ושאל מה קרה איתי. אמרתי לו שלא נתנו לי לעבור ושנסעתי בדרך הררית קשה כדי להגיע לבית שלי. הוא אמר שהוא מצטער על כך.

הגעתי הביתה בשעה 21:40 בלילה תשוש וסובל מכאבים בגב וברגל ימין.

אחמד איבראהים אחמד אבו דאהוכ, בן 31, נשוי ואב לשניים, הוא רועה צאן ותושב א-נבי סמואל, שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה כרים ג'ובראן, בבית העד ב-9.7.08.