עדות: מתנחלים תקפו את בית משפחת אחמד בעסירה אל-קיבלייה, מאי 2008

נהלה אחמד, אם לארבעה

לפני שלוש שנים עברנו לגור בבית חדש בדרום הכפר. הבית נמצא במרחק של חמש מאות מטרים מהבתים של ההתנחלות יצהר שהוקמה על אדמות הכפר שלנו. אני גרה בבית עם בעלי ועם ארבעת הילדים שלי: מוחמד, בן 9, איימן, בן 12, מלכ, בת  7 וזיינה,  בת 5.

מאז שעברנו לגר בבית החדש המתנחלים תוקפים אותנו. בפעם הראשונה שהם תקפו אותנו, בשנת 2005, הם גנבו את משאבת המים מהבאר שבחצר שלנו, יידו אבנים על הבית ושברו את המנורה. הם הסתלקו רק כשהזעקתי את השכנים. מאז זה קרה שוב בערך שמונה פעמים. הגשנו תלונות בקישור הישראלי אבל זה לא עזר.

מאז התקיפה הראשונה, ארבעת הילדים שלי מפחדים ללכת לבד לשירותים והם לא מוכנים לישון בלעדי. אני דואגת להם. אנחנו מפחדים להשתמש בקומת הקרקע של הבית, למרות שיש סורגים על החלונות, בגלל החשש שהמתנחלים יירו פנימה או יזרקו רימוני גז. בערב אנחנו לא יכולים לשבת בחצר כי הילדים מפחדים. כל פעם שהם שומעים קול הם שואלים אותי: "המתנחלים הגיעו?" הילדים כל הזמן שואלים למה עברנו לבית החדש. לפני כן גרנו בשכירות במרכז הכפר אבל היום אין לנו כסף לשלם דמי שכירות ואנחנו לא יכולים לעזוב.

אתמול, יום שישי ה-16.5.08, הייתי בבית עם המשפחה שלי. בסביבות השעה 17:30 בערב אחיו של בעלי, שגר במרכז הכפר, התקשר אלינו ואמר שיש מתנחלים ליד הבית שלנו ושלא נצא עד שהוא יגיע עם עוד תושבים. אחר כך התקשרו עוד הרבה אנשים להזהיר אותנו  שיש מתנחלים ליד הבית שלנו ושלא נצא. כל פעם שמתנחלים פולשים לכפר כדי לתקוף התושבים באים לעזור לנו. אנחנו מפחדים כי המתנחלים תמיד חמושים.

אחרי כמה דקות שמענו אבנים פוגעות בגג ובקירות של הבית שלנו. אחר כך שמענו שריקות. התושבים בדרך כלל שורקים כשמתנחלים פולשים לכפר כדי להזהיר אחד את השני. שמענו גם את הקולות של המתנחלים.

התקשרתי למשרד התיאום והקישור הפלסטיני וביקשתי מהם לשלוח חיילים ישראלים כדי להרחיק את המתנחלים.

לא ידעתי לאן לקחת את הילדים. פחדתי שהמתנחלים יירו עלינו דרך החלונות והוריתי לילדים לשבת בפינה של החדר שלהם. אני ובעלי ישבנו איתם כדי להרגיע אותם. פחדנו מאוד אבל הסתרנו את הפחד שלנו מהילדים. הילדים החזיקו אותנו ולא הסכימו שנתרחק מהם, אפילו לא כדי להביא מים או ללכת לשירותים.

התקשרתי שוב לקישור הפלסטיני כי ראיתי שהחיילים לא מגיעים. הצלחתי לראות ארבעה מתנחלים מיידים אבנים. הם נראו בני 20-15 והיו להם פאות ארוכות. אחרי כמה דקות ראיתי חמישה חיילים מגיעים ברגל. הם ניסו להרחיק את המתנחלים אבל המתנחלים לא הקשיבו להם. היה נראה שהחיילים מתייחסים למתנחלים מאוד בעדינות, כמו לילדים מפונקים. אחרי שהחיילים הגיעו התקשרתי שוב לקישור הפלסטיני כדי לעדכן אותם במה שקרה.

כשראיתי את התושבים של הכפר מגיעים פתחתי את הדלת של הבית ויצאתי. המתנחלים זרקו אבנים על התושבים והם החזירו להם. היו שם בערך חמישים תושבים מהכפר אבל היו יותר מתנחלים, בערך תשעים, וכמה מהם היו חמושים. החיילים באוויר, אולי 25 יריות, והשליכו בערך עשרה רימוני גז מדמיע. חלק מהתושבים התקשו לנשום נתתי להם בצל כדי להקל על תחושת החנק. בסביבות השעה 18:30 בערב הגיע ג'יפ לבן, כנראה של הקישור הישראלי. הג'יפ עצר לכמה רגעים ואחר כך נסע מהמקום. לא ראיתי אף אחד יורד ממנו.

אחרי כמה זמן ראיתי את המתנחלים תוקפים את הבית של איבראהים מח'לוף, שנמצא במרחק של שבע מאות מטרים בערך ממזרח לבית שלנו. התושבים התקדמו לשם ואז ראיתי את המתנחלים והחיילים יורים. הכדורים פגעו בקירות של הבית שלנו ובדוד המים שלנו והמים התחילו לדלוף. אחר כך שמעתי שגם דוד המים של איבראהים מח'לוף נפגע מהיריות. המתנחלים תקפו את התושבים וירו לעברם למרות הנוכחות של החיילים.

בסביבות השעה 20:00 בערב ראיתי ג'יפ של משמר הגבול מתקרב לבית של איבראהים ואז המתנחלים נסוגו אבל המשיכו ליידות אבנים על התושבים. ראיתי שאחד הם השתמש ברוגטקה. החיילים לא עזרו לנו. הם הסתכלו והיה ברור שהם באו רק כדי להגן על המתנחלים ולא עלינו.

לא הגשתי תלונה על המקרה הזה. בפעם הקודמת שהגשתי תלונה לרשויות הישראליות, בחודש מארס השנה, הרגשתי שזה לא מעניין אותם ושהם לא רוצים שנתלונן או שנעקוב אחרי התלונות. הרגשתי מושפלת.

נהלה מחמוד עארף אחמד, בת 33, נשואה ואם לארבעה, היא עקרת בית תושבת עסירה אל-קיבלייה שבמחוז שכם. את עדותה גבתה סלמא א-דיבעי ב-17.5.08 בבית העדה.