עדות: חייה של משפחה בשדרות תחת איום הקסאם, מאי 2008

יעקב סוויסה, טכנאי מובטל

נולדתי בשדרות, ואני גר פה כמעט כל החיים שלי. היה כיף לגדול פה, תמיד אהבתי את המקום. כשהייתי ילד הרגשתי הכי בטוח בעולם. אפילו לא היינו נועלים את הבתים בלילה. נהגתי להסתובב בשוק בעזה בלי לפחד.

לפני שהכול התחיל, לפני שבע או שמונה שנים, החיים שלנו היו רגילים. אני עבדתי. לא חיינו ברמת חיים מדהימה, אבל חיינו בצורה מכובדת.

אני נכה. בעבר השתמשתי בפרוטזה, הסתובבתי ברחוב ועבדתי כמו כל אחד. לפני שבעה חודשים בערך, ב-6.11.2007, הייתי עם הבן הקטן שלי לבד בבית. יצאתי מהבית כדי לזרוק זבל ואז הייתה התראת צבע אדום. הייתי בלחץ לחזור הביתה, בגלל שהבן הקטן שלי היה לבד. הלכתי מהר לכיוון הבית, ואז איבדתי את היציבות במדרגות. נפלתי והרגל השמאלית שלי התרסקה בצורה קשה. מאז הפציעה אני לא יכול להשתמש בפרוטזה, בגלל שאני לא יכול לתמוך בה בעזרת רגל בריאה. אני חייב להיות כל הזמן בכיסא גלגלים.

אחרי הפציעה הייתי אמור לעשות כל מיני טיפולים, אבל מאוד קשה לי לצאת מהבית. הייתי אמור לעבור שלושה ניתוחים, שניים עוד לפני הפציעה ועוד אחד בגלל הפציעה. אני לא מטפל בעצמי, כי אין לי אוטו ואני מפחד לצאת מהבית כי אני לא יכול לברוח בגלל כיסא הגלגלים. אני תלוי באנשים שיבואו וייקחו אותי. ממילא אין לי כסף לטיפולים ולניתוחים. קצבת הנכות שלי מספיקה בקושי לממן אותנו. לאחרונה נשבר בכיסא הגלגלים ברקס אין לנו כסף להחליף ואין לנו כסף לתקן אותו. איך אני אבחר בתיקון או בטיפול רפואי על פני לחם לילדים שלי?

מאז שהפסקתי להשתמש בפרוטזה אני גם לא יכול להגיע לעבודה. אשתי נכה גם, יש לה בעיית ראיה. בעבר התפרנסנו מהמשכורת שלי כטכנאי. כשעוד עבדתי, לפני הפציעה, היה חודש עם הרבה קסאמים שבו המעסיק שלי הוציא אותי לחופשה ללא תשלום של חודש. כבר נפלו שני קסאמים ליד העסק. כשנפל קסאם קרוב, הכול רעד ואני לא הצלחתי לברוח. בעל הבית פחד שייפול עוד קסאם ליד החנות ואני אפגע. הוא אמר שהוא לא יוכל להרשות לעצמו לשלם לי פיצויים אם יקרה משהו. ממילא המסחר בעיר נפגע מאוד ובקושי הוא מצליח לפרנס את עצמו.

לפני שלושה חודשים נסענו במונית לטיפול רפואי. נסעתי יחד עם אשתי והילדים, והתכוונו להשאיר אותם בבית הספר. כשהגענו לבית הספר הייתה אזעקה. לילך יצאה מהאוטו עם הילדים, כדי להביא אותם למקום בטוח. הנהג ברח מהמונית ואני לא יכולתי לזוז. הילדים צעקו "מה עם אבא?".

היום לצאת מהבית זה סיפור. כדי שאני אצא מהבית אשתי צריכה להרים אותי, אני לא יכול לזוז לבדי. אחרי שהיא התחילה להרים אותי, היא חטפה דלקת בגידים. הרופאים אמרו לה להפסיק, אבל אין לנו ברירה אחרת. קרה כמה פעמים כבר שחזרתי הביתה כשהילדים היו בבית הספר והאישה הייתה בטיפולים בתל השומר ונשארתי בחוץ כמה שעות, כי אני לא יכול להיכנס הביתה לבדי.

אנחנו מוצאים את עצמנו במצב כזה שהילדים שלנו מטפלים בנו, במקום שאנחנו נטפל בהם. הילד שלנו דואג להביא לחם, הוא מסכן את עצמו ויוצא החוצה.

כבר ניתקו לנו את החשמל המון פעמים. יש מישהו שמכיר אותנו בחברת החשמל, והוא שומר עלינו כמו מלאך. הוא דואג לנו והוא שילם את החשבון שלנו מכיסו כבר כמה פעמים.

כשיש אזעקה אני נכנס לחרדות. לא יודע איפה ימין, איפה שמאל. אנשים רגילים גם נכנסים ללחץ, אז בטח שאנשים נכים כמוני סובלים עוד יותר.

הילדים לא יכולים ללכת לשום מקום. בהפסקות בין השיעורים בבית הספר לא נותנים להם לצאת מהכיתה. אם הם רוצים ללכת לשירותים הם חייבים ללכת עם מלווה. לוקחים אותם לשירותים רק כשיש כבר ארבעה או חמישה ילדים שרוצים ללכת, כך שהם מתאפקים כל הזמן וכואבת להם הבטן. גם אחרי בית הספר אסור להם לצאת מהבית. הם בבית נשארים כמעט כל היום, לא משחקים בחוץ, לא עושים ספורט. הם חולמים לצאת החוצה. הילד הקטן שלנו נולד לזה, הוא לא מכיר שום דבר אחר. דור מקלטים שלם גדל בשדרות.

בשדרות אם אתה יוצא מהבית, אתה עלול לא לחזור. האבסורד הגדול הוא שיורים קסאמים ואין שום תועלת מזה. לאף אחד בישראל לא איכפת מתושבי הדרום. הפריפריה בכלל לא מעניינת את המדינה.

אף אחד מקרובי המשפחה שלי לא מוכן לבוא לבקר בשדרות. הרבה חברים שלנו עזבו. ביום העצמאות אנחנו רגילים לראות את העיר תוססת, אבל השנה היה אפשר לספור את האנשים. כל מי שיכול היה עזב. גם מי שלא יכול היה להרשות לעצמו עזב, אפילו לישון באוהל בגנים ציבוריים. בשנה שעברה היו בכיתה של הילד הגדול שלנו עשרים וחמישה תלמידים, עכשיו יש רק שישה עשר. אנשים שיש להם כסף לוקחים את הילדים שלהם לבתי ספר רחוקים. יש גם משפחות שנקרעו כי הילדים נשלחו לגור אצל קרובי משפחה כדי להיות בטוחים.

יש בחור מקיבוץ שמגיע אלינו כדי לעזור לנו בערך פעמיים בשבוע כבר שישה חודשים ומביא לנו קניות. לפעמים הוא מגיע אפילו כל יום. הוא מגיע לעוד משפחות לשדרות. המזל שלנו הוא שיש עדיין אנשים שאיכפת להם מאיתנו. אם אני צריך היום להביא לחם מהחנות, זאת בעיה. זה מסע מפחיד ומסוכן שנמשך שעה.

מלחמה צריכה להיות של צבא מול צבא ולא מול אזרחים. יש עכשיו מלחמה על חשבון אנשים חפים מפשע, ילדים, נכים, זקנים. אני לא יכול להבין פגיעה בחפים מפשע. כולנו צריכים לחשוב מחדש על מה שאנחנו עושים.

אני מרגיש שאין בתקשורת ייצוג הוגן לחיים בשדרות. גם עכשיו ערבים ויהודים חיים כאן ביחד, יש כאן שוק קבוע ובו רוב הסוחרים ערבים. אולי התהליך ייקח זמן, אבל אני חושב שהחיים יכולים להיות פה שוב נורמאליים. המדינה צריכה לקחת אחריות ולחשוב על הילדים שנולדו לתוך הקסאמים. אני מקווה שהיא לא תיתן לדור הזה לגדול עם שנאה בלב

אנחנו לא נעזוב את שדרות. גם היום אני אוהב את שדרות, למרות הכול. יש פה אנשים מדהימים ואווירה כמו שאין בשום מקום אחר. רק יצאת מהמכולת ואנשים באים לעזור לך. זה כמו פעם. כאן כולם מכירים אחד את השני ודואגים אחד לשני. אם לא רואים אותי ברחוב, אנשים מתקשרים לשאול מה שלומי.

יעקב סוויסה, בן 40, נשוי ואב לשניים, הוא טכנאי מחשבים מובטל ותושב שדרות. את עדותו גבתה מעין גבע בבית העד ב-13.5.08.