עדות: משפחת חקלאים מרצועת עזה איבדה את פרנסתה בעקבות המצור, מאי 2008

ודחה סעדאללה, חקלאית

אני גרה עם בעלי בעיירה בית לאהיה. יש לנו דירה בגודל 160 מטר מרובע עם שלושה חדרים, מטבח ושירותים. ארבעת הבנים שלנו גרים בדירות לידנו: נזאר, בן 32, עם אשתו וארבעת הילדים שלו; ר'סאן, בן 30 , עם אשתו ושלושת הילדים שלו; מוחמד, בן 25, עם אשתו ובנו הצעיר; וחמדאן, בן 23, עם אשתו.

כולנו עובדים בגידול של תות שדה, שאותו היינו מייצאים לשווקים האירופאים דרך חברת אגרקסקו הישראלית. יש לנו שטח חקלאי של ארבעה דונמים. בהתחלה אנחנו חורשים את האדמה ומדשנים אותה. בספטמבר אנחנו נוטעים את השתילים ומתחילים להשקות אותם, ולרסס נגד מזיקים. באוקטובר אנחנו מכסים את השתילים ברצועות ניילון כדי להגן עליהם מהקור והרוחות, ובנובמבר אנחנו מתחילים לקטוף את הפירות ולארוז אותם בקופסאות פלסטיק ובקרטונים, כדי להכין אותם לייצוא. המשלוח נעשה דרך מעבר קרני, שרק דרכו מותר לנו לייצא.

עד שנת 2006 העבודה שלנו התנהלה טוב רוב הזמן. אבל אז [בספטמבר, לאחר חטיפתו של גלעד שליט] הישראלים התחילו לסגור את המעברים לעזה לפרקי זמן ארוכים והעבודה השתבשה. אנחנו זקוקים לדלק וסולר כדי להפעיל את מכונות ההשקיה, וגם לחומרי ריסוס, יריעות ניילון וחומרי החיטוי. כל החומרים האלה מגיעים מישראל.

בעונה שהתחילה בספטמבר 2007 שתלנו תותים בארבעת הדונמים שלנו, השקינו וריססנו אותם. העבודה על כל דונם אדמה עלתה לנו כ-10,000 שקלים. קיווינו לקטוף את הפירות, לארוז אותם ולייצא אותם למדינות אירופה כמו כל שנה.

בנובמבר ודצמבר 2007 התחלנו לקטוף את הפירות. כל המשפחה השתתפה בעבודה ושכרנו גם כמה פועלים. בהתחלה ארזנו בערך 40 קרטונים של 2.5 קילו כל אחד, וייצאנו את התותים דרך מעבר כרם שלום [כי מעבר קרני היה סגור].

בגלל סגירת המעברים נשארה לנו כמות גדולה של פרי שקטפנו בעונה הקודמת, ונאלצנו למכור אותם בשווקים המקומיים ברצועה. מכרנו קילו בשקל או שניים, במקרה הטוב. כשאנחנו מייצאים לאירופה, אחרי קיזוז של כל ההוצאות, למשל חומרי הדישון, הקרטונים, קופסאות הפלסטיק, תשלום לחברת אגרקסקו שמייצאת את התותים לאירופה, תשלום על ההובלה של הסחורה למעבר ואגרה לעמותת תות השדה בעזה - אנחנו מרוויחים בממוצע 15 שקל לקילו. סך הכול יוצא שהפסדנו בערך 25,000 שקל על היבול של שנה שעברה.

כל שנה אנחנו מסתמכים על המכירה של התותים לייצוא, וחיים מהכסף הזה כל השנה. מאז שישראל סגרה את המעברים והטילה מצור על הרצועה, כולנו חיים בעוני. פעם היינו אוכלים עוף או בשר כמעט כל יום, ועכשיו רק פעם בשבועיים. אני כל הזמן דואגת ומחפשת דרכים לחסוך בהוצאות הבית, כי כל שקל שאנחנו מוציאים אין לו תחליף. גם המחירים של האוכל עלו מאוד. לפני כמה ימים, למשל, קילו עגבניות עלה שלושה שקלים והיום הוא עולה חמישה שקלים.

יחד עם המשפחות של הבנים, אנחנו חמש משפחות. אם כל משפחה צורכת קילו עגבניות לשבוע, אנחנו מוציאים 25 שקל רק על עגבניות. כל אחת מהמשפחות צריכה לפחות 30 שקל ליום בשביל אוכל, כלומר 150 שקל לכולנו ליום, וזה כשאנחנו אוכלים את האוכל הכי זול, למשל ארוחת ערב שמבוססת על פול ופלאפל, שעולה בערך 15 שקל לכל משפחה.

היום אנחנו מחשבים כל צעד קטן שאנחנו עושים. היום למשל ביקרתי קרובת משפחה חולה בבית החולים א-שיפא, וזה עלה לי 50 שקל. 25 על הנסיעה ו-25 על מתנה. פעם הנסיעה עלתה רק 10 שקלים. זה הרבה כסף בשבילנו עכשיו, כשאין לנו הכנסה. אין לנו דרך אחרת להתפרנס.

אני כל הזמן חושבת איך להסתדר ומתלבטת מאה פעם ביום איך לארגן את התבשיל היומי כך שיעלה כמה שפחות.

בגלל המחסור בדלק, קשה גם לנשום פה. הנהגים התחילו להשתמש בשמן טיגון ואנחנו נחנקים מהאדים שיוצאים מהאגזוזים של המכוניות. כל הבעיות האלו הם תוצאה של המצור.

ודחה אחמד מוסא סעדאללה, בת 66, נשואה ואם לארבעה, היא חקלאית תושבת בית לאהיה שברצועת עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה ב-11.5.08.