עדות: ישראל מונעת מנופוז אל-חסני, חולת סרטן מעזה, להיכנס לתחומה לניתוח דחוף, מאי 2008

נופוז אל-חסני, בת 44

בשנת 2005 חליתי. לא יכולתי לעכל את האוכל. סבלתי מספיגה לקויה ומשלשולים והייתי מרותקת למיטה. היה לי חום, הייתי תשושה מאוד ואיבדתי את ההכרה. ההמוגלובין שלי ירד מ-12 ל-5. בהתחלה הרופאים בבית החולים א-שיפאא לא מצאו את הסיבה אבל אחר כך הם עשו לי בדיקות ואמרו שיש לי גידול במעי הגס שהתפשט גם לרחם. הם לא ידעו לטפל במצב שלי והייתי מיואשת.

הרופאים בבית החולים החליטו להעביר אותי לטיפול בישראל. הם נתנו לי הפניה דחופה  והעבירו אותי לישראל. כשהגעתי לאיכילוב הרופאים אמרו לי שהמצב שלי קשה מאוד ושהסיכויים שאצא בחיים מהניתוח קלושים. הם החתימו אותי על מסמך שלפי מה שהבנתי, אומר שאם אמות, חס וחלילה, לא נתבע פיצויים מישראל. אמרתי להם שאני מוכנה לקחת את הסיכון, העיקר שיטפלו בי. סבלתי מאוד והייתי עייפה. הם עשו לי ניתוח ותודה לאל, זה עזר. אחרי הניתוח עשו לי הקרנות וכימותרפיה.

אחר כך, במשך שישה חודשים עברתי שישה טיפולי הקרנות בבית החולים א-שיפאא. בגלל שההקרנות לא עזרו, הרופאים החליטו להעביר אותי לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים להמשך הטיפולים. עשו לי שם הקרנות והמצב השתפר וחזרתי לעזה. אחרי שישה חודשים חזר הסבל. בגלל הגידול במעי לא יכולתי ללכת או להחזיק את עצמי. המעי שלי היה נפוח כמו כדור והמעיים שלי נקרעו. סבלתי מכאבים לאורך צד שמאל של הגוף, בגב וברגל. לא יכולתי ללכת או לעמוד והייתי מאוד עייפה. הרופאים נתנו לי טיפולי הקרנות.

הגעתי לד"ר מוחמד סאדק, מומחה באונקולוגיה בבית החולים אי-שיפאא. הוא אמר לי שהוא ישלח אותי לכירורגים בכירים. הוא העביר את התיק שלי לד"ר עטאללה תרזי. בגלל שקיבלתי הקרנות, היה צריך לחכות לראות אם זה יעזור. אחרי שנגמרו ההקרנות, בתחילת 2008, עשיתי בדיקות והלכתי לד"ר תרזי. כשהוא ראה אותי הוא התפלא ואמר שעוד לא ראה מקרה כזה. הוא אמר שהוא לא יכול לעשות שום דבר ושאני חייבת לחזור לאיכילוב  כדי שיבדקו אותי וינתחו אותי.

בפברואר 2008 הרופאים נתנו לי הפניה לעוד ניתוח באיכילוב. הגשנו את הבקשה לישראלים כבר בתחילת פברואר 2008, אבל הם לא נותנים לי אישור. שאלתי במשרד הקישור הפלסטיני מה קורה עם הבקשה שלי והם אמרו שהישראלים בודקים אותה. בינתיים אני מדממת וסובלת מכאבים. אני מקבלת משככי כאבים וטיפולים אחרים אבל שום דבר לא עוזר. ההמוגלובין שלי ירד מ- 12 ל-7 או 8. קיבלתי שתי מנות דם ואני מקבלת מזון מיוחד אבל כל זה לא עוזר.

בסוף יצרנו קשר עם ארגון רופאים לזכויות אדם בישראל. הם ניסו לעזור אבל זה לא עזר. בחודש מארס 2008, נודע לי ממשרד הקישור הפלסטיני ומרופאים לזכויות אדם שהישראלים דחו את הבקשה שלי. רופאים למען זכויות אדם הגישו עוד בקשה דרך משרד הקישור הישראלי. אחר כך, ביקשנו בעצמנו עוד חמש פעמים והגשנו הרבה מסמכים. בכל פעם קיבלנו אותה תשובה: מסורבת, מסורבת.

הבת הקטנה שלי אומרת לי: "תהיי בריאה אמא, למה רק את חולה מכל האנשים?". אני מרותקת לבית ולא יכולה לצאת ולראות אנשים. כואב לי כל יום ואני מדממת. התרופות שאני מקבלת לא מקלות ולא עוזרות. כשאני מקבלת משככי כאבים אני לא יכולה להרים את הראש. אני עייפה, עייפה מאוד. זה גומר אותי. הלב שלי נשבר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. אני שבורה. אני לא יכולה אפילו להרים את הבת שלי ולחבק אותה ולנשק אותה.

נופוז עבד אל-פתאח רזק אל-חסני, בת 44, נשואה ואם לשישה היא עקרת בית ותושבת מחנה הפליטים א-שאטי שבעיר עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח ב-7.5.08 בבית העדה.