עדות: ישראל מסרבת להנפיק מספר זהות למועאז אבו עיד שנולד בגדה המערבית, מארס 2008

מועאז אבו עיד, בן 26

אני גר עם ההורים שלי בכפר בידו במחוז אל-קודס. שני ההורים שלי לא יודעים לקרוא ולכתוב.

נולדתי בשנת 1982 בבית החולים "הוספיס" בירושלים. אחרי הלידה חזרתי עם ההורים לבית שלנו בכפר, ואבא שלי אף פעם לא חזר לבית החולים כדי לקחת את תעודת הלידה שלי.

בשנת 1989, מנהל בית הספר ביקש ממני להביא את תעודת הלידה. המצאתי תירוצים ואמרתי לו שהתעודה הלכה לאיבוד ושאבא שלי ידאג להוציא לי תעודה חדשה. אני זוכר כמה התביישתי מול החברים בשכבה שלי, כי הייתי היחיד שכל הזמן שאלו אותו איפה תעודת הלידה. למדתי שם עד כיתה ו' ואז עזבתי, כי בית הספר לא הסכים שאמשיך לחטיבת הביניים בלי תעודת לידה. מאז אני יושב בבית בלי לימודים או עבודה.

הסבל האמיתי שלי התחיל כשהגעתי לגיל שבו אמורים לקבל תעודת זהות. ניגשתי למשרד הפנים ברמאללה כדי להגיש בקשה להנפקת תעודה, אבל הפקידים אמרו לי שבגלל שאין לי מספר זהות אני צריך להגיש בקשה לאיחוד משפחות פנימי. בשנת 2001 אבא שלי הגיש בקשה כזו בשבילי, אבל עד היום הישראלים לא נתנו תשובה. בסוף, קיבלתי דרך משרד הפנים הפלסטיני תעודת לידה שהמינהל האזרחי הנפיק, אבל אין בה מספר זהות.

העובדה שאין לי תעודת זהות משפיעה מאוד על החיים שלי. אני כלוא בכפר שלי, בידו, ולא יכול לצאת לעבוד מחוץ לכפר. אי אפשר לעבור במחסומים בגדה בלי תעודת זהות. אני מבלה את כל החיים שלי רק בתוך הכפר. כשאני רואה חברים בגיל שלי יוצאים בלי בעיה לעבוד מחוץ לכפר, זה מעציב ומדכא אותי.

לפני שנה בערך התחתנתי. בשביל ההכנות לחתונה הייתי חייב לנסוע לרמאללה, וכדי לעבור במחסומים לקחתי את תעודת הזהות של אחי הצעיר. בדרך חזרה לכפר שמעתי שהחיילים במחסום ראפאת מקפידים מאוד בבדיקה של העוברים. החלטתי לא להסתכן ולקחתי מונית מרמאללה לביתוניא, משם נסעתי דרך הכפרים עין עריכ, ספא, דיר איבזיע, בילעין, בית עור, ח'רבתא, בית ליקיא, בית ענאן ואל-קיביה עד שהגעתי לבידו. זה היה מסע ארוך ומפרך וכל הדרך פחדתי שחיילים יעכבו אותי באחד המחסומים.

בגלל שאני לא יכול לעבוד מחוץ לכפר ובכפר כמעט אין עבודה, המצב הכלכלי שלי קשה. היום אני מתקיים מעזרה של ההורים והאחים שלי. אני נטל כלכלי עליהם וזה קשה לי מאוד נפשית. אשתי בחודש שישי להריון, ועוד מעט אני אהפוך לאבא. הנטל הכלכלי על בני המשפחה שלי יגדל. אני לא יודע איך אוכל לפרנס את התינוק כשהוא יבוא לעולם.  

לפעמים אני מפחד לצאת מהבית אפילו בכפר. אני מפחד שיעבור איזה סיור צבאי ויעצור אותי. אין לי חיי חברה ואני מבלה את רוב הזמן בתוך הבית. מאז שבנו באזור את גדר ההפרדה, לפני שנתיים בערך, אני גם לא יכול להגיע לאדמות של המשפחה ולעבד אותן. הקרקע שלנו נשארה מאחורי הגדר ואפשר להגיע אליה רק דרך שער חקלאי. בשביל לעבור בשער צריך היתר מהמינהל, ואי אפשר להגיש בקשה להיתר בלי תעודת זהות.

אני גם לא יכול לעשות ביטוח בריאות. לפני חמישה חודשים בערך הסתכסכתי עם אחד השכנים והוא הכה אותי עם כלי חד בראש ובגב. נפצעתי קשה ולקחו אותי לבית חולים. אחרי הטיפול הייתי חייב לשלם את העלות המלאה של האשפוז, 5,000 שקלים. מה יקרה אם אחלה במחלה קשה שמצריכה טיפולים? מאיפה יהיה לי כסף לשלם לבתי החולים?

אני לא יודע כמה זמן אאלץ לחיות כלוא בתוך הכפר, עד שהישראלים יכירו בי כבן אדם. כל מה שאני מבקש זה את הדבר הכי פשוט - מספר תעודת זהות שיוכיח שאני קיים. מבחינה רשמית אני פשוט לא קיים כיום.

מועאז ראתב מוסטפא אבו עיד, בן 26, נשוי, הוא מובטל ותושב הכפר בידו שבמחוז אל-קודס. את עדותו גבה כרים ג'ובראן בבית העד ב-31.3.2008.