עדות: ישראל מסרבת להנפיק מספר זהות למוהנד אל-ח'פש שנולד בגדה המערבית, מארס 2008
מוהנד אל-ח'פש
נולדתי בבית החולים רפידיא בשכם, למשפחה מכפר מרדא. אחרי הלידה שלי ההורים שלי התרשלו ולא רשמו אותי במינהל האזרחי הישראלי, שהיה אחראי על רישום הפלסטינים. לכן לא קיבלתי מספר תעודת זהות. ההורים שלי גם איבדו את תעודת הלידה שמוכיחה שנולדתי בבית החולים בשכם.
בזמנו לא היו מחשבים ולא הייתי שום דרך להוכיח שנולדתי שם עד שהגעתי לכיתה א'. אז אבא שלי הבין את הבעייתיות בזה שלא רשמו אותי במינהל האזרחי. בית הספר לא הסכים לרשום אותי בלי תעודת לידה, ולכן המוח'תאר של הכפר נתן למינהל האזרחי בבית אל הצהרה והם הוציאו לי תעודת לידה, אבל בלי מספר תעודת זהות. אבא רצה לרשום אותי, אבל הפקידים אמרו לו שזה כבר מאוחר מדי כי עברתי את גיל חמש והם לא יכולים לרשום אותי.
מאז אני סובל מהמצב הזה. במהלך השנים פניתי לכל המשרדים האפשריים ברשות, אבל הפקידים אמרו לי שלשרות אין סמכות לתת מספר תעודת זהות, ושאני צריך להגיש בקשה לאיחוד משפחות.
בשנת 1996 הגשתי בקשה לאיחוד משפחות פנימי במשרד הפנים ברמאללה. בכל פעם שבדקתי מה קורה עם הבקשה, הפקידים ענו לי שהנושא בידי הישראלים ושהרשות לא יכולה לעשות דבר כי רק הישראלים מוסמכים להוציא מספרי תעודות הזהות.
בתחילת שנת 2000 סיימתי ללמוד בקורס קונדיטורים והתחלתי לעבוד בקונדיטוריה ברמאללה. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, החיים שלי התהפכו. שמו מחסומים צבאיים בכל מקום, ולא יכולתי לעבור בלי תעודת זהות. נאלצתי לעזוב את העבודה ונשארתי כלוא בבית. במרדא אין קונדיטוריות, ולא משתלם לפתוח עסק כזה כשיש אוכלוסייה כל כך קטנה, כ-2,500 איש. כיום האחים שלי מכסים את הוצאות המחייה שלי ושל אשתי. אני לא יודע עד מתי אמשיך לחיות ככה.
בשנת 2004 עלה לחץ הדם שלי והייתי צריך להגיע לבית החולים בסלפית. בדרך, כשהגעתי למחסום זעתרה, חיילים עיכבו אותי למשך 12 שעות. הם שחררו את אימא שלי ואת הנהג אחרי ארבע שעות בערך ואותי החזיקו עוד שמונה שעות. החיילים כפתו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים. אמרתי להם שאני חולה ובדרך לבית החולים, אבל הם לא האמינו לי. אחד החיילים אמר לי "אתה חולה?" אמרתי לו שכן ואז הוא אמר לי "שתמות". הם כמובן לא האמינו שאין לי תעודת זהות ושאלו "איך הגעת לפה? מה, נחתת מהשמים?". בסוף הם הורו לי לחזור למקום שממנו באתי.
בדרך כלל כשאני מסביר לחיילים למה אין לי תעודת זהות, הם לועגים לי. פעם הם היו אומרים לי "שאבו עמאר [ערפאת] ייתן לך תעודת זהות" ועכשיו הם אומרים "תבקש מהחמאס שייתנו לך תעודת זהות". העלבונות האלה ממש פוגעים בי.
אני לא יודע מה יהיה איתי אם אחלה פתאום במחלה מסוכנת. בעיירה שלנו אין רופאים מומחים או בית חולים. יש רק מרפאה של משרד הבריאות, שמספקת שירותי בריאות בסיסיים. המרפאה פתוחה בימים ראשון עד חמישי, עד השעה 14:00 בצהרים, וסגורה בימי שישי ושבת.
גם כשרציתי להתחתן נתקלתי בבעיה. אשתי היא תושבת איזור קלקיליה, וכדי להגיע לבית של ההורים שלה לבקש את ידה, הייתי צריך לעבור מרחקים גדולים ברגל. הלכתי בדרכי עפר כדי שחיילים לא יעצרו אותי במחסומים. במשך כל תקופת האירוסין, תשעה חודשים, ביקרתי אותה בקושי חמש פעמים ורק כשהייתי חייב, לקראת ההכנות של טקס האירוסין והחתונה. הבעיה הגדולה ביותר הייתה להוציא כתובה, בלי מספר תעודת זהות. בית הדין השרעי בסלפית סירב להוציא את הכתובה. הם הסכימו בסוף רק אחרי שהבאתי מסמכים מהמועצה המקומית של מרדא, תצהירים מהרבה אנשים שמכירים אותי, ופסק הלכה מיוחד שהוציא המופתי, שקובע שמותר לערוך לי את טקס הנישואין כי זו זכות טבעית של בני האדם וכדי שלא אלך בדרכי תועבה.
אחרי שהתחתנתי, הלכתי למשרד הפנים עם אשתי כדי שיעדכנו בתעודת הזהות שלה שהיא נשואה. הפקידים לעגו לי כשאמרתי להם שאין לי תעודת זהות, והם אמרו שאי אפשר לעדכן את תעודת הזהות שלה.
מאז שהתחתנתי, בתחילת שנת 2008, לא ביקרתי בבית של ההורים של אשתי. החלום שלי זה לנסוע בחופשיות לקלקיליה לבקר בבית של ההורים של אשתי, או סתם לצאת איתה לטייל או לקנות מצרכים ובגדים לחג. אפילו את הבגדים שלי אני לא קונה בעצמי. אימא שלי או החברים שלי קונים לי את הבגדים.
אני לא יודע מה יהיה אם אביא ילדים לעולם, איך ארשום אותם על שמי?
כשיש פשיטה של חיילים על העיירה שלנו אני צריך להסתתר כמו גנב. אני לא יודע איפה לשים את עצמי. לפני שבועיים בערך חיילים פשטו על הבית שלי והורו לי לתת להם את תעודת הזהות שלי. נתתי להם כרטיס זיהוי שהנפיקו לי במשרד הפנים הפלסטיני בסלפית, בשנת 2005. בכרטיס הזה אין מספר תעודת זהות. החיילים לקחו אותי החוצה, וכמה מהם הכו אותי בקתות הרובים ובידיים וברגליים שלהם. אחר כך הם החזירו אותי הביתה ואסרו עליי לצאת מהבית. הם איימו עליי שאם אני מוציא את האף מהחלון הם יירו בי. נשארתי כלוא בבית עד שהם הסתלקו.
אני חולם על היום שבו אקבל תעודת זהות. אני רוצה לעבור בכל המחסומים הצבאיים בגדה, רק כדי להגיד לכולם שיש לי תעודת זהות. לפעמים אני נתקף פסימיות. ביקשתי מאימא שלי ומאשתי שאם אני אמות ותהיה לי תעודת זהות, אז שהם ישימו אותה בקבר שלי.
לפעמים אני מרגיש שרק המוות הוא הפתרון לבעיה שלי. בעולם הבא בטח לא שואלים אף אחד על תעודת הזהות שלו.
מוהנד נעים חריס אל-ח'פש, בן 30, נשוי ומובטל הוא תושב כפר מרדא שבמחוז סלפית. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי בבית העד ב-30.3.08.