עדות: אנשי יחידה מיוחדת ירו על קבוצה של ארבעה פלסטינים בבית לחם והרגו אותם, מארס 2008

מוחמד אבו עאהור, נהג דחפור

אני גר עם המשפחה שלי ברחוב א-סף, ליד מסגד סלאח א-דין. ביום רביעי, 12.3.08, בסביבות השעה 18:00, יצאתי מהבית עם אשתי והבן שלנו, בן השנתיים. היינו בדרך לכפר אל-ח'דר כדי לאסוף את הטלוויזיה שלנו מתיקון. נסעתי 20 מטר בערך וראיתי את אחי, אחמד, הולך ברחוב מול הבית. עצרתי את המכונית ואחמד נכנס והתיישב במושב האחורי. נסעתי 500 מטר בערך ואז נזכרתי שהסוללה של הטלפון הנייד שלי חלשה ושאני צריך להחליף אותה. אמרתי לאשתי ולאחי שניסע קודם לחנות הפלאפונים של דראר. החנות נמצאת ברחוב א-ג'בל, מול הדואר הישן ומאחורי מבנה המוקטעה הפלסטינית. הגעתי לרחוב א-ג'בל והחניתי את המכונית שלי, פולקסווגן בצבע אדום, במרחק של חמישה מטרים בערך מחנות הפלאפונים. אני ואחמד יצאנו מהמכונית ואשתי נשארה לשבת עם התינוק במושב הקדמי.  

נכנסנו לחנות הפלאפונים וסיפרתי לבעל החנות על הבעיה שיש לי עם הסוללה. הוא לקח ממני את מכשיר הפלאפון והתחיל לבדוק אותו. תוך כדי כך, שמעתי יריות מחוץ לחנות. יצאתי מיד החוצה כדי לראות מה קורה, כי אשתי והתינוק היו במכונית בחוץ. עמדתי מול החנות, במרחק של חמישה מטרים בערך מהמכונית שלי, וראיתי מכונית דייהטסו אדומה עומדת מאחורי המכונית שלי. ראיתי גבר הולך ברחוב, במרחק של כשלושה מטרים מהדייהטסו, ואז שמעתי מישהו קורא לו: "עמאד!". האיש שקרא לו עמד ברחוב ליד מיניבוס כתום עם לוחית זיהוי פלסטינית. ראיתי את עמאד מסתובב לכיוון שממנו האיש קרא לו ואחר-כך שמעתי ירייה. הכדור פגע ברגל שלו והוא נפל על הקרקע.

מיד אחר כך ראיתי שישה חיילים במדים, עם קסדות על הראש ומסכות על הפנים, מתקרבים לדייהטסו ויורים עליה באופן מאסיבי. ראיתי את הנתזים הכחולים של הכדורים. הם ירו הרבה זמן לתוך המכונית. האיש שקרא לעמאד עמד ליד המיניבוס הכתום ולא ירה. הוא לבש בגדים אזרחיים - חולצה כחולה ומכנסי ג'ינס - ונראה באמצע שנות הארבעים לחייו. הוא היה גבוה וקירח והייתה לו כרס. הוא אמר לי בערבית: "תחזור אחורה, אחרת אני יורה בך". התחלתי לצעוק ואמרתי לו שאשתי והתינוק שלי במכונית, שאני רוצה להגיע אליהם ושלא איכפת לי אם יורים עליי, כי אני מעדיף למות עם אשתי ועם התינוק שלי מאשר למות כשאני מסתכל איך יורים על המכונית שליד למכונית שלי. דיברתי אליו בעברית והאיש ענה לי בערבית. הוא דיבר ערבית טובה.

שמעתי את עמאד צועק. הוא שכב על הקרקע באמצע הרחוב. אחר כך ראיתי את החיילים שירו על הדייהטסו מסתובבים אליו ויורים בו בראש. המוח שלו התפזר על הקרקע והמראה היה מפחיד. ניגשתי למכונית שלי והוצאתי את אשתי והתינוק, שלא נפגעו. הכדורים לא פגעו במכונית שלי. הכנסתי את אשתי ואת התינוק לחנות הפלאפונים ויצאתי שוב החוצה. ראיתי את החיילים מוציאים נשק ממושב הנהג של מכונית הדייהטסו.

אחר כך ראיתי את האיש בלבוש אזרחי מחזיק נשק. הוא התקרב למכונית הדייהטסו וירה בראשים של האנשים שהיו בתוכה. הם לא זזו. הוא ירה בהם מאחור ופגע בראשים שלהם. לא ידעתי מי האנשים האלה ולמה הוציאו אותם להורג.

אחרי זה, האיש בלבוש אזרחי ירה ירייה אחת בראש של עמאד, שהמוח שלו היה כבר מפוזר על הקרקע. אז הוא חזר למיניבוס, עלה עליו יחד עם ששת החיילים והם נסעו משם.

אחרי שהם נסעו, ניגשתי לדייהטסו והסתכלתי פנימה. הייתי בהלם כשראיתי את דוד שלי מצד אמא שלי, עיסא מרזוק זוואהרה, בן 36, יושב במושב האחורי של המכונית. הראש שלו היה מנופץ ומונח על הכתף של החבר שלו, מוחמד שחאדה, שישב לידו במושב האחורי. מוחמד שחאדה מבוקש על ידי הצבא הישראלי. הראשים של שניהם היו מוטים קדימה והיו להם חורים מאחור בגלל שירו בהם מאחור. המראה שלהם היה מפחיד וכך גם היה המראה של אחמד אל-בלבול, שישב במושב שליד הנהג. חלק מהגוף שלו היה מפוזר על המושב של המכונית. שלושתם נהרגו בזמן שישבו במכונית. הירי לעברם היה מאסיבי ונמשך בערך שתי דקות. הוא בוצע מאחורי המכונית. הכדורים חדרו דרך השמשה האחורית של המכונית ויצאו מהשמשה הקדמית.

הרבה אנשים התאספו סביב המכונית והוציאו ממנה את הגופות של ההרוגים. אחר כך הגיע אמבולנס של הסהר האדום שפינה את ההרוגים לבית החולים הממשלתי בבית ג'אלא.

למחרת, ביום חמישי, 13.3.2008, ההרוגים נקברו בבית הקברות אל-עביאת בבית לחם.

מוחמד ח'ליל עבד אבו עאהור, בן 32, נשוי ואב לארבעה, הוא נהג דחפור ותושב בית לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד בביתה, ב-16.3.08.