עדות: חיילים היכו צעיר וגנבו כסף במהלך חיפוש אחר מבוקש, אוקטובר 2007

איאד רחאל, בן 24

אני תושב סילת א-ט'הר וגר בבית משותף עם המשפחה שלי. חדר השינה שלי נמצא בקומה השנייה של הבית. אני עובד אצל סוחר עופות והעבודה היא בדרך כלל בלילה. בבוקר אני חוזר הביתה לישון.

ביום שלישי, ה- 30.10.2007, חזרתי הביתה בסביבות השעה 05:30 בבוקר והלכתי לישון בחדר שלי. בסביבות השעה 07:30 בבוקר אשתי הלכה לבית של ההורים שלה ואני המשכתי לישון. אחרי כמה זמן התעוררתי מדפיקות על דלת החדר שלי.

לפני שהספקתי לקום מהמיטה נכנסו לחדר שישה חיילים. היו להם מסכות על הפנים והם לבשו מדים צבאיים והיו להם קסדות, ציוד צבאי ורובים. החיילים התחילו להכות אותי בזמן ששכבתי במיטה. הם היכו אותי בידיים שלהם וברובים ובעטו בי. לא ידעתי מה הם רוצים. שאלתי אותם למה הם מכים אותי ואחד מהם ענה לי: " מה, אתה לא יודע למה אנחנו מרביצים לך? כבר שנתיים מחפשים אותך ואתה לא יודע למה מרביצים לך?" שאלתי את החייל: "את מי אתה מחפש?" החייל ענה לי: "מי אתה?" אמרתי לו שאני איאד. אחד החיילים ענה לי שאני משקר. נתתי לו את תעודת הזהות כדי שיבדוק. אחד החיילים לקח את תעודת הזהות שלי וביקש ממני לדקלם את מספר תעודת הזהות. דקלמתי את המספר ואז פסקו קצת המכות. החיילים דרשו שאראה להם איפה נמצא אח שלי איהאב. אמרתי להם שאני לא יודע. החיילים התחילו שוב להכות אותי ודרשו שאגיד להם איפה הוא נמצא. הם הכו אותי בידיהם ובקתות הרובים ובעטו בי. אחד החיילים גם כיוון את הקנה של הרובה אל הבטן שלי ולחץ אותו פנימה כשהוא אומר את שמו של איהאב.

החיילים היכו אותי במשך חצי שעה בערך. הם נכנסו ויצאו אבל היו שניים שנשארו כל הזמן לידי. הם התחילו להרוס את הריהוט בחדר. כל פעם ששברו משהו אחד מהם היה דורש ממני לומר להם איפה איהאב ומאיים שאחרת הם ישברו את כל הרהיטים. אמרתי להם שאני לא יודע איפה איהאב. החיילים שברו את הרהיטים, את דלת הארון, את האדניות, את כל מה שהיה מונח מעל הארון ואת המיטה. שמעתי את אמא צועקת עליהם ומבקשת שיפסיקו להכות אותי. החייל אמר לי: "אתה שומע את בני המשפחה שלך? תגיד איפה איהאב כדי שנעזוב אותך". אמרתי להם שוב שאני לא יודע איפה איהאב. בכל פעם שאמרתי להם שאני לא יודע איפה הוא, הם שוב היכו אותי.

אחרי שהם המשיכו להכות אותי במשך כמה זמן, שמעתי את אמא שלי אומרת: "איהאב, אל תפחד, מי שייכנס לכלא, סופו שייצא משם". הבנתי שאיהאב בבית ושהחיילים עצרו אותו. לפני כן לא ידעתי שהוא בבית כי הוא מבוקש ולא נמצא איתנו כל הזמן. כמה דקות אחר-כך החיילים לקחו אותי לחדר האורחים בקומה הראשונה. לפני שנכנסתי אל החדר, ראיתי את איהאב ואז החיילים כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לחדר שבו החזיקו אותו.

אחרי עוד כמה דקות, החיילים לקחו אותי למטה אל אחד מהג'יפים. הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב והעיניים שלי היו מכוסות. את איהאב הכניסו לאותו רכב ולקחו אותנו למחנה סאלם.

במחנה סאלם ניגש אלי אדם במכנסיים צבאיות ובחולצה שחורה והציג את עצמו כקצין. הוא שאל אותי אם אני איאד. עניתי לו שכן. הוא החזיק את תעודת הזהות שלי ותיק. הוא שאל אותי אם הייתי אסיר. אמרתי לו: "כן, אבל אין נגדי הוכחות". הקצין שאל אותי מה מספר תעודת הזהות שלי ואמרתי לו. אחר-כך הוא אמר לי: "אתה משתחרר אבל האח שלך יישאר אצלנו". החיילים בסאלם כיסוי לי את העיניים והכניסו אותי לג'יפ. הם הסיעו אותי והורידו אותי ליד יעבד. לא היה לי כסף ולכן עצרתי רכב שהסיע אותי הביתה.

כשהגעתי הביתה, אשתי עדיין הייתה אצל המשפחה שלה. אמא הייתה בתוך הבית ודלת החדר שלי הייתה סגורה. אמא שלחה את אחי לקרוא לאשתי ושאלה אותי אם אשתי ענדה את תכשיטי הזהב. אמרתי לה שאני לא יודע. אז נודע לי שלקחו לאמא שלי את הארנק שלה עם הכסף ושהיא הצליחה לקבל אותו בחזרה. חיפשתי בחדר השינה שלנו ומצאתי את התיק שבו אני שומר את הכסף זרוק על הרצפה, אבל 2,500 הדינר שהחזקתי בו לא היו שם. בתוך הבטנה של התיק מצאתי את תכשיטי הזהב של אשתי.

איאד עבד אל-מנעם סדיק רחאל, בן 24, הוא פועל, תושב סילת א-ט'הר. העדות נגבתה על ידי עאטף אבו א-רוב בתאריך 1.11.07 בבית העד.