חשד שחיילי צה"ל הוציאו להורג שני פצועים באל-יאמון שבמחוז ג'נין, 8.11.06

בשאר קבאלה, סטודנט

בליל האירוע, ישנתי בחדר שלי עם האחים שלי, מוהנד, סלאח ומוג'אהד. אבא ואמא היו בחדר השינה שלהם ואחי שאדי ואשתו היו בקומה השנייה.

התעוררתי כששמעתי צעקות מחוץ לבית. מישהו צעק ואמר "תפתחו את הדלת". יצאתי לחצר וראיתי שהצעירים הכניסו פצוע אחד ואני עזרתי להם להכניס את הפצוע השני. הפצועים בקשו עזרה. אני וההורים שלי טיפלנו בשני הפצועים, חמאדה א-ראג'ח וסלים א-טחבוש. חמאדה היה פצוע בכתף ובבטן. הוא דימם והמצב שלו היה קשה. הוא לא היה מסוגל לעמוד. סלים היה פצוע בחלק העליון של הירך, והיה מסוגל לעמוד וללכת. חבשנו את הפצעים בניסיון לעצור את הדימום. אמא שלי הביאה שמיכות ומצעים וכיסתה את הצעירים הפצועים. אחי מוהנד התקשר להזמין אמבולנס. הרגשתי שעבר המון זמן, ואז, שכנים התקשרו והודיעו שהאמבולנס בדרך.

אחר כך שמענו רעש של כלי-רכב צבאיים ליד הבית. החיילים צעקו והורו לכל מי שנמצא בבית לצאת. ניגשתי לפתוח את השער של החצר והחיילים זרקו פנימה רימון הלם, ממש לפני שהגעתי לשער. כשפתחתי את השער, הג'יפ היה קרוב מאוד והחייל שישב ליד הנהג הורה לי "שכל מי שבבית יצא החוצה". קראתי למשפחה שלי וכולם התאספו על המדרגות שמובילות לבית של אחי שאדי. אחר כך, החייל הורה לנו לשבת מול החיילים, מול הדלת. לפני שהחיילים נכנסו לחצר, הם שאלו אותנו אם מישהו מבני הבית חסר ואז שאדי ואשתו והצטרפו אלינו, מול החיילים.

חמאדה היה בדיוק מול הדלת. הוא היה מכוסה כולו, חוץ מהראש. סלים שכב בחדר האיחסון, והרגליים שלו בלטו לתוך החצר. שלושה חיילים נכנסו. הם היו בלבוש צבאי מלא, כולל קסדות ושכפצ"ים, והיו להם רובים באורך בינוני. החיילים נכנסו ישר לתוך החדר שנמצא ליד שער הכניסה, שבו שכב סלים. החדר הזה משמש לאחסון הזיתים, ויש לו שתי דלתות, אחת פונה לכביש והשנייה לחצר.

שתי דקות אחרי שהחיילים נכנסו לחדר, שמעתי ירייה, אבל לא יכולתי לראות אם היא פגעה בסלים או לא. גם לא יכולתי לראות אם סלים זז. אחרי כמה שניות החיילים ירו בחמאדה שתי יריות. לא ראיתי את החייל ואת הרובה, אבל ראיתי את הניצוץ של הירי. חמאדה לא זז.

אחרי דקה או קצת יותר, החיילים קראו לנו והורו לנו לעמוד. הם הורו לאבא שלי להוריד את כל הבגדים שלו, חוץ מהתחתונים ואחר-כך אמרו גם לנו להתפשט. אחר כך הם הורו לנו להיכנס אחד אחרי השני לחדר שבו הם היו. נכנסנו כולנו לחדר, ואחד החיילים הורה לאחי מוג'אהד להביא את תעודות הזהות. הוא הביא אותן והצטרף אלינו. שני חיילים נכנסו לתוך החדרים האחרים, וחייל אחד נשאר אתנו. הם הורו לאבא שלי, לי, למוהנד, לשאדי ולמוג'אהד לצאת החוצה מהשער. סלאח נשאר איתם. החיילים הושיבו אותנו ליד הפינה של הבית. אחר כך, הם החזירו אותנו אל החדר.

אחר כך, החיילים הורו לי ולאחים שלי ללכת ברחוב כשג'יפ אחד נוסע לפנינו ואחד מאחורינו. אבא והנשים נשארו בבית. החיילים יצאו מהבית ולקחו איתם תיק של אחי שאדי, שעוסק במכירת פלאפונים.

החיילים הוליכו אותנו למקום שבו הייתה קודם ההיתקלות עם הצעירים. באמצע הדרך, הג'יפ שנסע לפנינו עצר. על הכביש הייתה גופה ואחד החיילים הורה לי להזיז אותה משם. לא יכולתי לזהות את הגופה, אבל מאוחר יותר, כשחזרתי הביתה, נודע שזו הייתה הגופה של טאהר עבאהרה. כשהגענו למקום ההיתקלות החיילים פיזרו אותי ואת האחים שלי בין הג'יפים שהיו באזור. העלו אותנו על הג'יפים ולקחו אותנו לחצר שליד מסגד אל-ארקם, ומשם העבירו אותנו במשאית, כשהעיניים שלנו מכוסות והידיים אזוקות לאחור באזיקי פלסטיק, לסאלם.

בסאלם חקר אותי אדם בלבוש אזרחי. הוא שאל אותי איך קוראים לי ובמה אני עובד, לקח ממני פרטים אישיים ושאל אותי על מה שקרה. אמרתי לו שראיתי את החיילים יורים בשני הצעירים. החוקר שאל אותי על-כך שוב ואני הדגשתי שהחיילים ירו בצעירים מול עינינו. הוא שאל אותי איך קראו לצעירים שנהרגו ונתתי לו את השמות. בסביבות השעה 08:15 בבוקר שחררו אותי ואת האחים שלי.

חזרנו במונית לכפר ואני והאחים שלי הלכנו הביתה. כשחזרנו נודע לי ששני הצעירים מתו, שהגופה על הכביש היתה של טאהר ושגם קרוב משפחה שלי, בשם איימן, נהרג. כשהיינו בסאלם שמעתי את הטלפון של אחי מוהנד מצלצל. הטלפון היה אצל החיילים והבנתי שהם לקחו את הפלאפונים שלנו. הם לקחו מהבית שלושה פלאפונים, שניים של מוהנד ואחד שלי וגם את התיק של אחי שאדי, שהיו בו כמה מכשירי פלאפון.

בשאר מוחמד ג'מיל קבאלה, בן 20, הוא סטודנט, תושב אל-יאמון שבמחוז ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בבית העד, ב-11.11.06.