|
חשד שחיילי צה"ל הוציאו להורג שני פצועים באל-יאמון שבמחוז ג'נין, 8.11.06
אמנה קבאלה, אם לאחד-עשר
אני ובעלי היינו בחדר השינה שלנו והילדים שלנו היו בחדר שלהם. הבן שלי שאדי היה עם אשתו בדירה שלהם. קצת אחרי 01:30 בלילה, שמעתי קולות חזקים של פיצוצים קרוב לבית. פתחתי את הדלת של החדר כדי לראות מה קורה ושמעתי צעקות ליד השער של הבית. היה שם מישהו שאמר "למען אללה, למען אללה תפתחו!" בקשתי מבעלי שיפתח את השער. האיש צעק בחוץ "תנו להם עזרה ראשונה.. תפתחו!" בעלי יצא לחצר ושאל מי זה. שמעתי מישהו אומר "יש לנו פצועים, תפתחו, תשאירו אותם אצלכם עד שיגיע האמבולנס". בעלי פתח את השער והכניס שני בחורים פצועים ואז סגרנו את השער. אני, בעלי והבן שלי בשאר התחלנו להגיש לצעירים עזרה. הם לא היו חמושים. אנשים התקשרו אלינו להגיד שכבר הזמינו אמבולנס. שמעתי קול של רכב ליד הבית וחשבתי שזה האמבולנס. פתחתי בשקט את הדלת של חדר האחסון שמשקיף על הרחוב וראיתי שזה היה רכב צבאי. סגרתי את הדלת וחזרתי. אמרתי לבעלי שזה היה רכב צבאי ואני ובעלי ביקשנו מהפצועים לשמור על שקט. שמענו קול קורא ברמקול "אבו סלימאן קבאלה, תפתח את הדלת" כמה פעמים. בעלי היה בדרך לפתוח את השער והחיילים זרקו לתוך החצר רימון הלם. בעלי פתח את השער ושמעתי חייל אומר "שכל מי שיש לך בבית ייצא החוצה". החייל התרחק והורה לבעלי לפתוח את החצי השני של השער. הוא הורה לכולנו לשבת מול השער ואני, בעלי והילדים התיישבנו שם. שלושה חיילים נכנסו אל החצר. הבחורים היו ליד הכניסה לבית. חמאדה נשאר במקום שהשכבנו אותו והשני זז ושכב בכניסה לחדר האחסון, כשהגוף שלו בתוך החדר והרגליים בחוץ. החיילים נכנסו לחדר האחסון ואחרי כמה שניות שמעתי שתיים שלוש יריות שנורו בתוך הבית. אחרי שהצבא עזב ראיתי במקום שסלים שכב היה הרבה דם.. אחר כך, החיילים קראו לבעלי ולילדים שלי הורו להם להרים את הבגדים שלהם ואז הם לקחו אותם איתם. אחר כך, החיילים קראו לי ולאשתו של הבן שלי ואז הם הם קראו לבן שלי סלאח והורו לו לפתוח את כל החלונות והדלתות של הבית. הם הזהירו אותו שאם תישאר דלת אחת סגורה הם יירו בו. סלאח הלך ופתח את כל הדלתות. אחר כך, החיילים נכנסו ושמעתי ירי במטבח ובחדרים. הם ירו אש בכמה חדרים ואחר-כך הם עלו לדירה של הבן שלי שאדי וירו גם שם. ראיתי את החיילים מחזיקים תיק עם פלאפונים ששייך לשאדי. הוא עובד במכירה ותיקון של פלאפונים. לא העזתי לשאול אותם על זה. דאגתי מאוד לבנים שלי. כשהחיילים יצאו, שני הצעירים כבר היו מתים. הם היו עטופים בשמיכות, שהיו ספוגות בדם וראו עליהן סימני ירי. עדותה של אמנה יוסף אברהים קבאלה, בת 55, נשואה ואם לאחד-עשר, היא עקרת בית, תושבת |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
