חיילים השתמשו בחאזם ועימאד עלי כבמגנים אנושיים במהלך הפלישה לבית חאנון, יולי 2006

חאזם עלי, מנהל שידורי לוויין

אני גר בבית בן ארבע קומות עם המשפחה המורחבת שלי. אני ואשתי גרים בקומה השלישית. בקומה הראשונה גרות אמא שלי, אחותי, בת 23, והאחיינית שלי, בת הארבע. בקומה השניה גר אחי איימן, בן 43, עם אשתו וששת הילדים שלהם, בני שנה וחצי עד 14. בקומה הרביעית גר אחי טארק, בן 25, עם אשתו. בסה"כ אנחנו 15 נפשות בבניין. אני מנהל את שידורי הלוויין בסוכנות הידיעות רמאתאן. במסגרת העבודה שלי אני מסקר את כל אירועי היום עם צוות צילום.

אתמול (17.6.06) בשעה 06:00 בבוקר, הצבא הישראלי פלש לשכונה שבה אני גר. כלי הרכב הצבאיים הישראלים הגיעו עד לבית שלנו. אני הייתי בקומת הקרקע עם האחים שלי עימאד וטארק ועם אמא שלי, כי כבר לפני הפלישה היה ירי אינטנסיבי והקומה הזו יותר בטוחה. הילדים ושאר הנשים היו בבית של קרובת משפחה שלי, עזה אל-כפארנה. כלי הרכב הצבאיים הגיעו לגדר של הבית, שנמצאת במרחק של כ-40 מטרים מהבית, הרסו אותה והתקרבו אל הבית עצמו.

בסביבות השעה 06:30 דחפור הרס את קיר חדר השינה וחדר עמוק לתוך הבית. אחרי הדחפור נכנס לתוך הבית נגמ"ש וחמישה חיילים ישראלים ירדו ממנו. אני ישבתי בסלון באותו רגע ופתאום היו שם חיילים במדים. החיילים כיוונו את הנשק שלהם לעברנו והורו לנו להוריד את הבגדים אחד אחרי השני. קודם הם הורו לי לחשוף את הבטן ולהסתובב. אחר-כך הורו לי להוריד את המכנסיים ולהסתובב שוב ואחר-כך לשים את הידיים על הראש. הם ערכו חיפוש על האחים שלי, אבל לא על אמא שלי. אחר כך הם לקחו אותי לחדר הדרומי בקומת הקרקע.

אחד החיילים שאל אותי אם יש לנו נשק. אמרתי לו שאחי עימאד הוא קצין במשטרה ויש לו נשק ואחי איימן עובד במנגנון המודיעין וגם לו יש נשק. איימן לא היה בבית, וגם הנשק שלו לא היה פה. הוא שאל אותי איפה נמצא הנשק של איימן ואמרתי לו שאני לא יודע. עימאד מסר להם את הנשק שלו. אחר כך הם כיסו את העיניים שלנו וקשרו את הידיים שלנו מאחור. ביקשתי ממנו לקשור לי את הידיים מלפנים כי אני סובל מכאבים בחוליה הרביעית של עמוד השדרה. הוא סירב ואמר שיש לזה סיבה צבאית. אח"כ הוא הוא בעט בי בצלעות ליד החזה, הורה לי לשתוק והכה אותי בראש עם הקסדה שלו.

אחד החיילים משך אותי בחולצה והורה לי לעלות הקומה הראשונה. עמדתי והוא דחף אותי ביד שלו בכוח לכיוון המדרגות. לא ראיתי כלום כי העיניים שלי היו מכוסות. אזיקי הפלסטיק התחילו להכאיב לי והרגשתי שהידיים נרדמות ושיורד מהן דם. גם טארק התחיל לצעוק מכאבים בידיים והחיילים הורו לנו לשתוק. אחד החיילים דיבר אתנו באנגלית. הוא שאל אותי שוב, באנגלית, איפה הנשק. אמרתי לו שאני לא יודע וביקשתי ממנו להוריד את האזיקים מהידיים שלי. החייל בדק לי את הידיים וראה שהן נפוחות. הוא החליף את האזיקים באזיקים אחרים אבל גם אלה הכאיבו לי.

אחר כך החיילים הורו לי לעלות לקומה השנייה. הם השתמשו בטלפון הנייד שלי והתקשרו ממנו למספרים ששמורים בזיכרון של המכשיר. הם התקשרו לפיראס חמדאן, נאדר א-שרפא, סחר נג'א, ועבד א-סלאם שחאדה, כולם עובדים בסוכנות רמאתאן ואמרו להם "תביאו את הנשק שלכם לבית של איימן כדי לשחרר את חאזם, טארק ועימאד". זו הייתה התגרות מגוחכת.

אחר כך הם הכניסו אותנו לסלון הבית שבקומה השנייה. בכל קומה שהיינו, הם שברו את כל הרהיטים. החייל שדיבר באנגלית שאל אותי כל הזמן "אתה שומע את קול שבירת הרהיטים?" עניתי לו שכן. הוא אמר לי "זה לצורך צבאי. אני לא מספר לך את זה כדי לקבל אישור לשבור את הדברים". אמרתי לו "אני יודע שאתה לא צריך את האישור שלי".

בסביבות השעה 08:00, הם לקחו אותי ואת האחים שלי, עימאד וטארק, והושיבו אותנו בחדר המדרגות, ליד הכניסה לדירה שלי שבקומה השלישית. ישבנו ככה כ-13 שעות, עד השעה 21:00. הרגשתי שהעצמות שלי מתפרקות לגמרי בגלל הישיבה הזאת. כשאחי טארק זז, החייל אמר לי באנגלית "תגיד לאחיך שאם הוא יזוז אני אירה בו ואהרוג אותו" . ביקשתי מטארק לא לזוז. אחד החיילים הכה את טארק בחזה. טארק צעק "החזה שלי". האזיקים הכאיבו לי מאד כל הזמן וביקשתי שיסירו לנו אותם. אמרתי לחייל שאנחנו לא איום לחיים שלהם ועובדה שלא השתמשנו בנשק שנמצא בבית. הוא אמר לי בעברית "תשתוק".

במהלך 13 השעות האלה, החיילים ירו מתוך הבית. מדי פעם הם ירו אש מהנגמ"ש שבתוך הבית והחיילים ירו מתוך הדירה שלי, ברובים ובמטולי טילים. הירי כוון על בתי אזרחים וגם על לוחמים. חילופי האש עם הלוחמים הפלסטיניים התחזקו. זכוכית החלון של חדר המדרגות נשברה ורסיסים עפו עלינו. אמרתי לחייל "אתם משתמשים בנו כמגנים אנושיים כדי להגן על עצמכם. אם אתם רוצים שנמות, אז תהרגו אותנו אתם. יהיה לנו הכבוד להיהרג ולא לחכות למוות". ישבנו במקום מסוכן מאד ואפילו החייל ששמר עלינו לא היה לידנו רוב הזמן, אלא בתוך הדירה כי הוא פחד, ולא היה אכפת לו מהחיים שלנו. כשאמרתי לו את זה, הוא בעט לי בחזה. המכה בחזה הייתה חזקה ואחר כך הוא הכה אותי שוב על הראש עם הקסדה שלו. זה כאב לי מאד.

אחרי 13 שעות, החייל הרים אותי ממקומי והכניס אותי לסלון הבית. הוא הסיר לי את כיסוי העיניים. הסתכלתי בשעון הקיר וראיתי שהשעה 20:45. ראיתי את אחי טארק אבל לא ראיתי את עימאד. שאלתי אותו באנגלית איפה עימאד והוא ענה "הוא הולך איתנו לטיול". עימאד עדיין עצור. שאלתי אותו אם אני יכול לזוז והוא ענה שמותר לנו לזוז עשר דקות אחרי שהם עוזבים את המקום. הייתי מתוח מאד ועשר הדקות עברו כמו שעות. רציתי מאד לבדוק מה שלום אשתי, שהיא בחודש הרביעי להריון, ומה שלום הילדים. הייתי בטוח שאשתי תפיל את התינוק בגלל החוויה הזאת אבל תודה לאל, זה לא קרה. כשירדתי מצאתי את אמא שלי, שכל הזמן הייתה קשורה בחדר נפרד, במצב קשה מאד. הילדים היו מבוהלים ועדיין שמענו טוב מאוד את הקולות של הנגמ"שים ואת ירי הפגזים. יצאתי מהבית והלכתי לבית של דוד שלי, שנמצא ליד הבית שלנו. ראיתי את קוסאי, הבן של בת הדוד שלי. גם הוא היה באותו מצב. הוא סיפר לי שגם בו החיילים השתמשו כמגן אנושי. ראיתי את ההרס הגדול שנגרם לבית שלנו ולבית של דוד שלי.

חאזם עות'מאן קאסם עלי, בן 29, נשוי, הוא תושב בית חאנון שבצפון רצועת עזה ומנהל שידורי הלוויין של סוכנות הידיעות הפלסטינית רמאתאן. את עדותו גבה בביתו זכי כחיל ב-18.7.06.