חיילי צה"ל השפילו עצירים פלסטינים במהלך הפלישה ליריחו וכפו עליהם להתפשט, מארס 2006

פאדי אבו טביח', איש הביטחון הלאומי הפלסטיני

אני עובד בביטחון הלאומי הפלסטיני במוקטעה ביריחו. ביום שלישי, 14.3.06, אני ועוד שלושים אנשי ביטחון התאמנו בחצר הראשית של המוקטעה. פתאום ראיתי יותר מעשרים ג'יפים צבאיים ישראליים מקיפים את המוקטעה מכל הכיוונים. מיד אחרי זה הגיעו גם טנקים, דחפורים, וכל מיני כלי רכב צבאיים אחרים. נכנסנו כולנו לאחד המבנים שבדרך כלל אנחנו ישנים בו.

בשלב מסוים שמעתי חיילים קוראים מאחד הג'יפים שהתקדמו אל שער הכניסה של המוקטעה, ודורשים לפתוח את השער. באותו רגע הבנו שהצבא הישראלי פולש למוקטעה כדי לעצור את המזכיר הכללי של החזית העממית לשחרור פלסטין, אחמד סעדאת וכמה מבוקשים של גדודי אל-אקצא והג'יהאד האסלאמי, שהיו כלואים בחדרי המעצר של הכלא.

אחרי שהחיילים קראו לנו במשך כמה זמן לפתוח את השער, השומר ברח אל אחד החדרים והחיילים הפילו את השער ונכנסו לחצר תוך כדי ירי של אש חיה ורימוני הלם, כנראה כדי להפחיד אותנו. שמעתי את החיילים קוראים לנו מאחד הג'יפים הצבאיים להסגיר את עצמנו. הם אמרו: "עדיף לכם להסגיר את עצמכם... בואו נגמור עם זה הכי מהר שאפשר ". הכוחות שלנו לא ירו בתגובה לירי של החיילים.

אחר-כך ראיתי דחפור צבאי מגיע מהחלק הדרומי של המוקטעה. הדחפור דרס מכוניות ועקר עצים תוך כדי התקדמות. כשהוא הגיע אלינו, הוא התחיל להרוס את המבנים והעצים שהיו ליד גדר התיל של המוקטעה. הדחפור גרף את ההריסות לערימות של מכשולים מסביב למוקטעה. כל הזמן היה ירי אינטנסיבי, לא רצוף, וטילים פגעו במבנה המרכזי של הכלא. התקשורת והחשמל נותקו. קולות ההפגזה הפחידו אותנו ובשעה 11:30 בערך, כשהדחפור התחיל לפגוע בחדר שבו היינו, יצאנו והסגרנו את עצמנו.

אחד הג'יפים עמד מול השער של המבנה שממנו יצאנו והחיילים נתנו לנו הוראות בעזרת רמקול. הם הורו לנו לצאת אחד אחרי השני, עם ידיים מורמות ולהחזיק את תעודת הזהות. כשיצאנו, החיילים הורו לנו להתפשט. בהתחלה סירבנו כי זה פוגע בכבוד שלנו. שמעתי את אחד הקצינים, אבו א-ריש, צועק לחיילים: "זה לא הגיוני, גם אתם וגם אנחנו חיילים". החייל שדיבר ברמקול התעלם ממנו והתעקש שנתפשט. כשהמשכנו לסרב, התחילו לירות מעל הראשים שלנו וזרקו לכיוון שלנו רימוני הלם כדי להפחיד אותנו. נאלצנו להסכים. הורדנו את כל הבגדים שלנו, חוץ מהתחתונים.

אחר-כך החיילים הורו לנו לצעוד בשורה. הרגשתי מושפל נורא. לא היה במצב הזה אפילו מינימום של כבוד לאדם. הובילו אותנו עירומים בשורה. אין לי מילים כדי לתאר את העלבון. הוליכו אותנו מהחלק הקדמי של המוקטעה עד החצר הדרומית, בערך מאתיים מטר. הלכנו בידיים מורמות כשאנחנו מחזיקים ביד אחת את הבגדים וביד השנייה את תעודת הזהות. חלק מהג'יפים נסעו לפנינו וחלק נסעו אחרינו. החייל שדיבר ברמקול האיץ בנו כל הדרך. ריכזו אותנו בחצר הדרומית.

אחר-כך הגיעו לשם עוד אנשי ביטחון, פקידים במוקטעה ואזרחים שנקלעו למקום. היינו בסך הכל כמאה איש. מה שפגע בנו יותר מכל היה שלחצר שבה החזיקו אותנו עירומים, הכניסו גם בערך שלושים נשים. הן כנראה עובדות או מבקרות במוקטעה. לחלק מהן היו תינוקות. העמידו אותן במרחק של עשרה מטרים בערך מאיתנו. זה הביך אותנו מאוד. הסתובבנו לעמוד עם הגב אליהן, והנשים סובבו את הראשים כדי לא לראות אותנו עירומים. לפי המסורת והמנהגים שלנו, מעמד כזה הוא בושה וחרפה.

בשעה 12:00 בצהריים הצבא התחיל לקרוא לנו. כל פעם קראו לארבעה אנשים. כשהחיילים קראו לי, הם לקחו את תעודות הזהות שלנו, קשרו לנו את הידיים מאחור באזיקי פלסטיק, כיסו לנו את העיניים והובילו אותנו למשאית. הם אמרו לנו לשים את הבגדים שלנו בשקית ולקחו את השקיות.

בסביבות השעה 12:30, העבירו אותנו למת"ק הישראלי בכניסה ליריחו. השאירו אותנו בחצר פתוחה, והחיילים ששמרו עלינו אסרו עלינו לזוז. מי שרצה ללכת לשירותים היה צריך לבקש כמה פעמים ולחכות הרבה זמן עד שהרשו לו. היינו שם יותר ממאתיים איש: אנשי ביטחון, עצורים ופקידים. גם את הנשים הביאו לאותה חצר, אבל הן הוחזקו מעבר לגדר תיל. החיילים הכריחו אותנו לשבת, כשאנחנו עירומים והעיניים שלנו מכוסות, על מזרנים לוהטים בשמש.

בסביבות השעה 15:00 אחרי הצהריים, ביקשתי ללכת לשירותים. קיבלתי רשות. החיילים הורידו לי את האזיקים והרימו את כיסוי העיניים. כשסיימתי, החייל שוב קשר לי את הידיים מלפנים באזיקים והורה לי לכסות את העיניים. כשהתיישבתי ליד שאר העצורים, ניסיתי להרים קצת את הכיסוי מעל העיניים שלי. החייל שם לב לזה, לקח אותי הצידה ושאל אותי למה הרמתי את הכיסוי. עניתי לו שאני עייף ואז הוא נתן לי שתי סטירות. כל מי שהרים את כיסוי העיניים או הפר את ההוראות חטף מכות מהחיילים הישראלים.

בשעה 15:30 בערך התחילו לקרוא לנו לחדר החקירות, אחד אחרי השני. החוקרים לקחו טביעות אצבע, צילמו אותנו, ורשמו את המידע האישי שלנו. בחקירה שלי, הכניסו אותי לחדר וקצין שב"כ התחיל לחקור אותי, כשאני יושב מולו עירום. הוא היה רזה, וגבוה, עם עיניים כחולות ודיבר ערבית טובה. הוא שאל אותי שאלות כלליות כמו מה מספר הטלפון הפרטי שלי ומה ההשכלה שלי, והקליד את התשובות במחשב. אחרי רבע שעה בערך, נכנס קצין גבוה עם דרגות שונות על הכתפיים שלו. הוא הציג את עצמו כאחראי על הפעולה במוקטעה. הוא היה גבוה, שחום, עם גוף מלא, ונראה בן שלושים ומשהו. גם הוא דיבר ערבית טובה. הוא אמר: "אנחנו מצטערים. הפעולה הזאת לא מכוונת כנגד אנשי הביטחון". אמרתי לו: "אחרי כל מה שעשיתם, אתם מצטערים. כל מה שהיה לנו הלך. אני רק רוצה עכשיו לחזור הביתה". אחר-כך הוא הציע לי ממתקים. לקחתי כי הייתי רעב, מאז הבוקר לא אכלתי שום דבר. הוא אמר לי: "אתה לא מפחד שזה מורעל?" ועניתי: "אני רעב ואני רוצה לאכול. יהיה מה שיהיה". הקצין עזב את החדר.

איש השב"כ המשיך לחקור אותי. הוא הציע לי לשתף איתם פעולה ואמר לי: "אנחנו רוצים להיות חברים. מה דעתך לעבוד אתנו? אנחנו נספק לך חדר בבית מלון יוקרתי, ניתן לך כל מה שתרצה ותוכל להיכנס לישראל מתי שתרצה". סירבתי ואמרתי לו: "בבית של אבא שלי יש חדר אחד אבל הוא שווה בעיני יותר ממאה בתי מלון". הוא סיים את החקירה שלי והתנצל על מה שקרה במוקטעה. הוא כיסה שוב את העיניים שלי. האזיקים נשארו על הידיים שלי כל החקירה.

החזירו אותי לחצר. קצין השב"כ הודיע לי שאני צריך לחכות קצת ואז ישחררו אותי. הצבא הביא את כל הבגדים שלנו בערבוביה. אף אחד לא הצליח למצוא את הבגדים שלו כמובן, וכל אחד פשוט לקח לעצמו משהו ללבוש כדי לכסות את הגוף שלו. אני מצאתי רק מכנסיים ונשארתי בלי חולצה.

כחצי שעה אחרי שהסתיימה החקירה שלי, החיילים אספו 23 אנשים שכבר נחקרו ולקחו אותנו במשאית לכביש הראשי שמוביל ליריחו, במרחק של מאה מטרים מהמקום שבו החזיקו אותנו. שם הורידו אותנו מהמשאית, הורידו לנו את האזיקים ואת כיסוי העיניים, החזירו לנו את תעודות הזהות ונתנו לנו ללכת. הלכנו שני קילומטרים ברגל עד המוקטעה. נשארנו שם בלילה, אבל אי אפשר היה לישון. המוקטעה הייתה כולה חורבות. שום דבר לא היה במקום ולא מצאנו מקום לישון בו. היו שם המון אנשי תקשורת, אנשי ביטחון ואזרחים פלסטינים שבאו להפגין הזדהות אחרי שהצבא נסוג.

איבדתי את הטלפון הסלולארי שלי, את כרטיס האשראי, את תלוש המשכורת שלי ומאה שקלים שהיו לי במזומן. את כל הדברים האלה מסרתי לחיילים ביחד עם הבגדים שלי ולא קיבלתי אותם בחזרה. זה קרה להרבה אנשים שהיו איתי. במהלך החקירה ביקשתי מאיש השב"כ שיחזירו לי את הדברים האלה והוא אמר שהם יוחזרו באמצעות הקישור הפלסטיני.

פאדי פתחי יוסף אבו טביח', בן 21, הוא תושב ג'נין העובד בביטחון הלאומי הפלסטיני ביריחו. את עדותו גבה איאד חדאד, במתחם המוקטעה ביריחו, ב-15.3.06.