שני אחים חירשים נאלצים לפגוש את אביהם הכלוא בישראל דרך קיר זכוכית, ינואר 2006

כ.ח'., אם לארבעה

בשנת 1989 התחתנתי עם מ.ח'., יליד 1966. נולדו לנו ארבעה ילדים: פווזיה בת 15, טאלב בן 14, שהוא חירש, ג'ברי , בן 10 ומאהר, בן 7, גם הוא חירש.

ב-12.3.03 בשעה 11:30 בבוקר, כוח ישראלי פרץ למשרדים של תנועת הפתח ועצר את בעלי. הכוח הוביל אותו לבית אל ואחרי חמישה ימים בעלי הועבר לכלא עופר. הוא הוחזק שם עשרה ימים ואז העבירו אותו למגרש הרוסים, שם חקרו אותו במשך שלושים יום. בתחילת חודש מאי 2003 העבירו את בעלי לכלא רמלה. הגישו נגדו כתב אישום וכל חודש היה דיון בבית המשפט בעופר. הלכתי עם אמא של בעלי לצפות בישיבות של בית המשפט. לילדים מתחת לגיל 16 אסור להיכנס לשם ולכן לא לקחתי איתי את הילדים כדי שייראו את אבא שלהם. בעלי נשאר בכלא רמלה שנה וחודשיים, עד פסק הדין, שניתן ב-3.6.04. גזרו עליו תשע שנות מאסר בפועל וקנס של 6,000 ¤.

ב-6.6.03 הגשתי דרך הצלב האדום בפעם הראשונה בקשה להיתר ביקור אצל בעלי, שהיה עדיין בכלא רמלה. גם אמא שלו הגישה בקשה. את התשובה קיבלנו רק אחרי חודשיים. אני הייתי חולה בסרטן וקיבלתי טיפול כימותראפי בבית חולים אל-בשיר בירדן. בתחילת אוגוסט שנת 2003 ההורים של בעלי התקשרו אלי לשם ואמרו לי שהשלטונות הישראלים דחו את הבקשה שלי לבקר את בעלי בעילה ביטחונית. הם דחו גם את הבקשה של אמא של בעלי לביקור, בטענה שהשם שלה בתעודת הזהות לא תואם את השם של בנה. אחרי שחזרתי מהטיפול בירדן הגשתי עוד בקשה, ב-25.8.03. צירפתי אל הבקשה דו"חות רפואיים על מצבי הבריאותי. אחרי שבוע, ב-31.8.03, קיבלתי תשובה חיובית, וב-1.9.03 הלכתי לביקור הראשון אצל בעלי בכלא רמלה, ולקחתי איתי את שני הבנים, ג'ברי ומאהר.

בכלא רמלה זכוכית שמפרידה בין האסיר למבקרים שלו והוא לא יכול לגעת בקרובים שלו, לחבק אותם או להרגיש אותם. ההסדר הזה קשה לאנשים בריאים וקשה עוד יותר לילדים חירשים כמו שלי. הם לא מדברים ויכולים לתקשר עם אבא שלהם רק במגע ובחיבוקים. כשלקחתי את מאהר לבקר את אבא שלו הוא התחיל לנפנף בידיים ולדפוק בזכוכית. הוא ניסה לדבר עם אבא שלו ולא הצליח. התחלתי לבכות. זה היה כל-כך קשה. הוא כל-כך רצה לתקשר עם אבא שלו.

ב-.3.6.04 בעלי הורשע ונדון לתשע שנות מאסר. ב-6.6.04 העבירו אותו לכלא באר שבע. בינואר 2005 העבירו אותו לכלא הגלבוע וב-8.11.05 החזירו אותו לכלא באר שבע. מאז הוא כלוא בכלא באר שבע. אחרי שבעלי הורשע הגשתי בקשה לבקר את בעלי ב-6.6.04. קבלתי היתר לשלושה חודשים, ומאז בקרתי אותו פעם בשבועיים. בכל ביקור לקחתי שניים מהילדים שלי איתי, בתורנות.

הנסיעות לבתי-הכלא הישראליים הם מסעות עינויים. זה קשה במיוחד עכשיו כשבעלי מוחזק בכלא באר שבע. המסע לכלא רמלה ולכלא גלבוע קל יחסית. הוא לוקח בין שש לשמונה שעות ויש בבתי-הכלא האלה אולמות המתנה, שירותים ומשחקים לילדים. בכלא באר שבע, לעומת זאת, ההיפך הגמור. הביקור הראשון שלנו בכלא באר שבע היה ב-18.6.04. לקחתי איתי את טאלב ופווזיה. יצאנו מהכפר מוקדם מאוד בבוקר, ב-04:00 או 05:00, כדי להספיק להגיע לאוטובוסים שחיכו לנו באל-בירה. בדקו לנו את תעודות הזהות ואת מסמכי המבקרים, כדי להיות בטוחים שיש לנו את כל המסמכים שצריך. שמונה או תשעה אוטובוסים נסעו בטור אחד לכיוון מחסום עופר, בערך 400 או 500 מבקרים. המחסום נפתח רק ב-07:30 או 08:00 ולפעמים צריך לחכות חצי שעה עד שפותחים אותו. אחר כך האוטובוסים ממשיכים למחסום בית סירא. שם מורידים אותנו מהאוטובוסים הפלסטינים ומעבירים אותנו, אחד אחד, לאוטובוסים ישראלים. כל נוסע עובר בדיקה של תעודות זהות, מסמכים וחפצים האישיים. זה לוקח שעה או שעתיים. ממשיכים את הנסיעה באוטובוסים ישראלים שבדרך-כלל נוהגים בהם ערבים ישראלים. נוסעים במשך שעה וחצי בערך עד לכלא, ומגיעים לשם בסביבות 10:30 או 11:00. בכלא באר-שבע יש רק סככה אחת, שמספיקה בערך ל-100 איש ואין שם שירותים למבקרים.

הרבה פעמים אנחנו מגיעים ומוצאים שהגיע מספר דומה של מבקרים מחברון. הם תמיד מגיעים לפנינו ומתחילים את תוכנית הביקור שלהם לפנינו, ואנחנו נאלצים לחכות שעות ארוכות עד שהם יסיימו. לפעמים רק בשעה שלוש אחר הצהריים הקבוצה הראשונה של מבקרים מרמאללה נכנסת. את כל הזמן הזה אנחנו מעבירים בשטח הפתוח על החולות של המדבר. אם מזג האוויר חם, חום השמש שורף אותנו. אם מזג האוויר גשום, אנחנו נרטבים ומושפלים בגלל מי הגשמים, ואז אנחנו נכנסים אל האוטובוסים. באוטובוסים צפוף, ואחרי שהייה של שעות ארוכות גם משעמם. אם מישהו רוצה לעשות את הצרכים שלו, אין לו מקום לזה חוץ מהשטח הפתוח. אנחנו מרגישים את האבק של החולות בפה שלנו ובאוכל שלנו, כשאנחנו אוכלים בישיבה על הארץ.

כשמכניסים אותנו לביקור שומרי הכלא קוראים לנו אחד אחרי השני. בכל קבוצה יש 60-80 איש. מכניסים אותנו משער לשער. כל השערים הם שערים אלקטרוניים. אחר כך לוקחים אותנו לאולמות, לבדיקה גופנית, דרך פרוזדור, לשני חדרים מתחת לאדמה ולחדרים אחרים מעל פני האדמה. תמיד מכריחים אותנו לחלוץ נעליים ולהסיר את כיסוי הראש בשביל הבדיקה. הבדיקות האלה נמשכות יותר משעה, עד שאתה מגיע אל אולם הביקורים, שהשטח שלו הוא בערך 160 מ"ר, וחוצה אותו גדר בטון שמעליה יש רשת וזכוכית משוריינת. יש בזכוכית חורים קטנים שאי-אפשר להעביר דרכם אפילו אצבע. לא מרשים ליותר מעשרים אסירים בכל פעם להיפגש עם המבקרים. כל אסיר נפגש עם שלושה או ארבעה מבקרים, ובסופו של דבר יש שם בערך מאה איש. לאף אחד לא נוח במפגש עם האסיר כי כולם צועקים וקוראים אחד לשני. אף אחד לא מבין את השני. אני נאלצת להדביק את האוזן שלי אל הזכוכית כדי לשמוע את בעלי.

הילדים החירשים שלי סובלים במצב הזה במיוחד. אין להם דרך לבטא את הרגשות שלהם. הם מתחילים לנופף בידיים ולדבר בשפת הסימנים, אבל בגלל הצפיפות, המבקרים מסתירים אותם, ואבא שלהם לא רואה אותם טוב. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה שלהם.

הביקור עובר מהר, למרות שהוא אורך 45 דקות. אחרי שהוא נגמר חוזרים לאוטובוסים ולרחבות החיצוניות של הכלא ומחכים שם עד ששאר הקבוצות מסיימות את הביקור שלהם. לפעמים זה נגמר בשעה 23:00 או ב-24:00 בלילה. האוטובוסים חוזרים בדרך שבאו. במחסום בית סירא מחזירים אותנו לאוטובוסים הפלסטיניים ומשם לשער עופר. היו מקרים שנאלצנו לחכות לפתיחת השער שעה או שעתיים, תלוי במצב הרוח של הסיור הצבאי שאחראי על הפתיחה שלו. ב-18.1.06 למשל חיכינו בערך חצי שעה עד שהשער נפתח והגענו לראמללה בשעה 02:00 בלילה, ולכפר שלנו 03:00 לפנות בוקר.

כ.ח., בת 35, נשואה ואם לארבעה, היא עקרת בית ותושבת מחוז רמאללה. את עדותה גבה איאד חדאד, במשרדי העמותה האיסלאמית לחירשים ואילמים ב-30.1.06.