צה"ל מונע מאם לבקר את בתה הנשואה החיה בבקעת הירדן, ינואר 2006
ניעמה אבו זהרה, אם לאחד-עשר
קוראים לי ניעמה עלי סלאמה אבו זהרה, אני בת 46 וגרה בכפר א-נאסארייה שליד שכם. אני נשואה ויש לי 11 ילדים.
לפני האינתיפאדה, עבדנו אני ובעלי באזור הבקעה בקטיף פירות על בסיס יומי. עבדנו שם יותר מעשר שנים. הרבה מתושבי הכפר שלנו התפרנסו מזה כי הכפר שלנו קטן ואין בו מקומות תעסוקה. נוסף לשכר, היינו מקבלים מן המעסיקים שלנו גם קצת מן היבולים החקלאיים וזה חסך לנו את הצורך לקנות ירקות ופירות.
לפני שלוש שנים בערך הצבא הישראלי התחיל לאסור על אנשים שלא גרים בבקעה לעבור במחסום חמרה. איבדנו בבת אחת את מקור הפרנסה שלנו. המצב שלנו נהיה גרוע. בעלי חיפש עבודה ולא מצא ונאלץ ללוות כסף כדי לקנות מכונית שבה הוא מעביר סחורה למכולות שבכפר וגם מוביל את מוצרי החלב באביב. העבודות האלה לא מספיקות ועד עכשיו הוא לא הצליח להחזיר את החוב שלו.
אני לא יודעת למה הצבא לא נותן לנו להגיע לבקעה. אני חושבת שהם פשוט רוצים להשפיל אותנו. אולי הם רוצים שנמות מרעב.
יש לי בת בשם היבא והיא בת 17. היא התחתנה בשנת 2003 עם בחור מכפר ג'יפטליק. מאז שהתחתנה אף אחד מהמשפחה לא הצליח לבקר אותה, אפילו לא בחגים, כי הצבא אוסר עלינו לעבור במחסום חמרה. גם כשהיבא ילדה את התינוק הראשון שלה לא הצלחתי להגיע אליה כדי לראות מה שלומה וכדי לראות את הנכד הראשון שלי. ראיתי אותה רק חודשיים אחרי שילדה, כשהיא באה אלינו.
לפני שבועיים בערך היא ילדה את התינוק השני שלה בניתוח קיסרי ואני לא יכולה לבקר אותה. הלכתי למחסום והתפללתי לאלוהים שהחיילים יתנו לי לעבור אבל זה לא קרה. אמרתי לאחד החיילים במחסום שהבת שלי גרה בכפר ג'יפטליק ושהיא ילדה בניתוח וכל מה שאני רוצה זה לראות אותה. התחננתי בפניו שייתן לי לעבור והבטחתי לחזור תוך שעה אחת בלבד אבל הוא לא הסכים. אמרתי לו שאני אשאיר את תעודת הזהות שלי אצלו בתור ערובה לזה שאחזור בשעה שהוא יקבע אבל גם לזה הוא סירב. חזרתי הביתה כשאני בוכה מרוב עצב.
ניעמה עלי סלאמה אבו זהרה, בת 46, היא אם לאחד-עשר, נשואה, מובטלת, ותושבת א-נאסארייה שבמחוז שכם. את עדותה גבתה סלמה א-דיבעי בא-נאסארייה, ב-22.1.06.