בראא, בת 15, היא חוליית הקשר היחידה בין הוריה לאחיה הכלואים בתוך הקו הירוק, דצמבר 2005

ס.ע., בת 53

הבן שלי, י', נעצר ב-12.1.03 בבית שלנו בשכם בטענה שהוא משתייך לגדודי אל-עאוודה [הזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית] . גזרו עליו שלוש שנות מאסר באשמת החזקת נשק וסיוע למבוקשים. עכשיו הוא מוחזק בכלא שאטה. הבן שלי ע' נעצר ב-24.10.03 וגזרו עליו מאסר של חמש שנים, שבעה חודשים ותשעה ימים באשמה של ירי על חיילים וסיוע למבוקשים. ה"מבוקש" שע' עזר לו היה אחיו מ', שמבוקש על ידי הצבא הישראלי מתחילת האינתיפאדה בטענה שהוא משתייך לגדודי אל-עאוודה. ע' מוחזק עכשיו נמצא בכלא מגידו. ב-28.5.05 עצרו גם את מ' באחד ממקומות המסתור שלו. הוא עדיין לא נשפט ומאשימים אותו בהרבה סעיפים, ביניהם ייצור חומרי נפץ, שילוח מישהו לפיגוע התאבדות והחזקת נשק. מ' נמצא עכשיו בכלא שאטה.

עד סוף 2003, הישראלים לא אפשרו בכלל ביקורים אצל האסירים. בתחילת ינואר 2004, אחרי שהתחילו לאפשר ביקורים, הגשתי דרך הצלב האדום בקשה להיתרי ביקור בשבילי ובשביל בעלי אצל הבנים שלנו. הבקשות שלנו נדחו בעילות ביטחוניות. אנשי הצלב האדום אמרו לי שהם מגישים את הבקשה מחדש כל עשרים יום, אבל ישראל דוחה את הבקשה שוב ושוב בעילות ביטחוניות. כל-כך הרבה פעמים פניתי לצלב האדום כדי לברר את מצב הבקשה, שהמילים סירוב ביטחוני כבר מוציאות אותי מדעתי. אני לא מבינה למה הם מתכוונים במילים האלה. הילדים שלנו כבר נמצאים בכלא הישראלי אז על איזה סיכון ביטחוני הם מדברים? האם אישה בגילי או גבר בגיל של בעלי, שנוסעים באוטובוס בליווי צבאי, יכולים לסכן את הביטחון של ישראל? המשמעות היחידה של הסירוב הזה היא השפלת בני המשפחות של האסירים. זה שלא נותנים לנו לראות את הילדים שלנו מכביד מאוד על המצב שלנו ושלהם. אנחנו דואגים להם.

כבר שנה בערך שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לבקר את הבנים שלי, חוץ מהבת שלי בראא, בת 15, שנאלצת לנסוע לבקר את האחים שלה שלוש פעמים בחודש, פעמיים לכלא שאטה מדי 15 יום ופעם אחת לכלא מגידו. היא נאלצת לנסוע דרך ארוכה. כשהיא נוסעת לכלא שאטה הוא יוצאת בשעה 3:30 בבוקר וחוזרת בשעה 22:30. אותו הדבר בביקור בכלא מגידו. פעם בחודש זה קשה עוד יותר, כי הביקור החודשי בכלא מגידו מתקיים למחרת הביקור בכלא שאטה. היא נאלצת להעדר מבית הספר לא רק ביום הביקור אלא גם ביום שאחרי כי היא חוזרת מותשת בשעה מאוחרת של הלילה. ככה יוצא שפעם בחודש היא נעדרת מבית הספר שלושה ימים ברציפות. היא לא אוכלת והיא לא מספרת לנו כלום כשהיא חוזרת, כי אין לה כוח לדבר. היא חוזרת עצבנית ורואים את זה. ההישגים שלה בבית הספר ירדו כי היא נאלצת להיעדר מבית הספר שבוע שלם בערך מדי חודש . לפעמים היא גם לוקחת את האחיינים שלה, הילדים של י': מעזוז בן החמש וראמא בת השבע, כדי שיבקרו את אבא שלהם. אמא שלהם לא יכולה לבקר את בעלה כי אין לה תעודת זהות פלסטינית. היא לא מעיזה אפילו להגיש בקשה, כי היא מפחדת שיגרשו אותה מיד לירדן והיא לא תוכל לחזור לפה בכלל .

אני מרחמת על הבת שלי בראא, כי היא נאלצת להיעדר מבית הספר ולנסוע דרך ארוכה מאד ולעבור את כל ההליכים של חיילי הכיבוש. היא נאלצת לסחוב הרבה חפצים עבור שלושת האחים שלה. היא צריכה לקום באמצע הלילה כדי לעלות לאוטובוס של המבקרים. אני נשארת בקשר טלפוני איתה כל הדרך כדי שהיא לא תשתעמם וכדי שאני אהיה רגועה ומעודכנת. אני קוראת למסע הזה מסע העינויים. אני מתפללת כל הזמן שייתנו לנו לבקר את הילדים שלנו. אני חוששת למות לפני שאראה אותם. גם האבא הזקן שלהם אומר כל הזמן שרק אלוהים יודע אם הוא יזכה לחיות ולראות אותם שנית. אני בוכה כשאני שומעת אותו אומר את המילים האלה.

ס.ע., בת 53, נשואה ואם לשבעה, היא עקרת בית תושבת מחוז שכם. את עדותה גבתה סלמה א- דיבעי,) בשכם, ב-13.12.05.