סאברין, בת 10, ועודיי, בן 13, מפסידים 3 ימי לימודים בכל חודש כדי לבקר את אחיהם הכלואים בישראל

ר.ח'., אם לשמונה

אני גרה באזור חברון עם בעלי וארבעת הילדים שלנו שעוד לא התחתנו. בעלי, ג', בן 47, מובטל מאז תחילת האינתיפאדה. ב-25.4.01, הבן שלי ר', בן 22, נעצר. הוא נשפט וגזרו עליו שמונה שנים בפועל, חמש שנים על תנאי וקנס של 6000 ¤. מאז שר' נעצר הוא עבר בין מתקני כליאה. הוא היה במגרש הרוסים, בכלא אשקלון, בכלא נפחא, בכלא אשל ובכלא קציעות. עכשיו הוא מוחזק בכלא נפחא. ב-9.7.05, הבן שלי ס', בן 19, נעצר באשמת השתייכות לג'יהאד איסלאמי. הוא נשפט וגזרו עליו 15 חודשים מאסר בפועל, שבעה חודשים על תנאי וקנס של 1000 ¤. הוא מוחזק עכשיו בכלא קציעות. ב-11.7.05, גם הבן הגדול שלי, מ', בן 23, נעצר בחשד להשתייכות לג'יהאד איסלאמי והשתתפות בהפגנות. גם הוא נשפט וגזרו עליו 17 חודשי מאסר בפועל, שלוש שנים על תנאי וקנס של 3000 ¤. גם הוא מוחזק עכשיו בכלא קציעות.

הצבא הישראלי מגדיר אותי ואת בעלי כ"מנועים ביטחונית". מאז שר' נעצר הצלחתי לבקר אותו רק שלוש פעמים, במהלך 40 יום, כשהרשויות הישראליות הסכימו לתת אישורי ביקורים למנועים. אני ובעלי ביקרנו את ר' בסוף חודש מארס, בחודש אפריל ובתחילת חודש מאי בשנת 2005. לפני כן לא הצלחנו לקבל אישורים ומאז אנחנו שוב לא מצליחים.

אני לא מוותרת וכל שבוע אני ובעלי מגישים שוב בקשה לביקור אצל הבנים. התשובה היא תמיד "מנוע ביטחונית". אני לא יודעת למה, כי אני לא עשיתי שום דבר נגד הביטחון. אני חושבת שאנחנו נענשים בגלל הילדים שלנו והילדים נענשים כדי להוסיף לסבל שלהם ושלנו. אני לא מצליחה לישון בלילות. כל הזמן אני חושבת על הבנים ובוכה ולפעמים אני נשארת ערה עד הבוקר. תמיד אני מפחדת שמשהו יקרה להם. אני חושבת עליהם בבוקר ובערב ובזמן הארוחות. לאוכל אין שום טעם בלעדיהם. בחגים אני בוכה הרבה ומרגישה שהבית שלנו מלא עצב. אני רואה את העצב גם בעיניים של הילדים הקטנים שלנו, שמדברים כל הזמן על האחים הגדולים שלהם. התמונות של הבנים שלי תלויות על הקירות של הבית בכל מקום. לפעמים אני עומדת מול התמונות ומדברת איתם.

מה שמנחם אותי ומקל על הכאב זה הביקורים של שני הילדים שלי, עודיי, בן 13 וסאברין, בת 10 אצל האחים שלהם. בכלא נפחא. לפעמים הם נוסעים ביחד ולפעמים רק אחד מהם נוסע אם לשני יש מבחנים בבית הספר או משהו אחר. הם נוסעים שלוש פעמים בחודש, פעמיים לנפחא ופעם אחת לקציעות. בכלא נפחא מותר להביא לאסירים רק סיגריות. בקציעות אפשר להביא להם כל דבר: אוכל, סיגריות ובגדים ואפילו ניילון כדי לכסות את האוהל מפני הקור. הביקור נמשך 45 דקות. סאברין ועודיי מספרים שבכלא נפחא הביקור מתקיים באולם שיש בו מחיצה מזכוכית שמפרידה בין האסירים למבקרים, ומדברים דרך טלפון. הם לא יכולים ללחוץ את הידיים או להתחבק. גם בכלא קציעות הביקור מתקיים בחדר שיש בו מחיצה מזכוכית, ושם יש בזכוכית חורים שאפשר לדבר דרכם.

סאברין ועודיי בדרכם לביקור מתקן כליאה. צילום: בצלם

סאברין אומרת שבדרך כלל היא יש הרבה רעש והיא לא מצליחה לשמוע מה האחים שלה ס' ומ' אומרים. בחדר יש עוד חמישים אנשים שמנסים לדבר עם האסירים. היא אומרת שרק פעם אחת נתנו לה ולעודיי להיכנס אל מאחורי המחיצה ולשבת עם האחים שלה. זה היה בחג הקורבן ורק לילדים הרשו להיכנס מאחורי המחיצה. הביקורים של הילדים אצל האחים שלהם מרגיעים אותנו. כשהם חוזרים מהביקור אני שואלת אותם המון שאלות על האחים שלהם וכשאני מדברת איתם אני מדמיינת שאני בביקור בעצמי. אני מתגעגעת אליהם כל-כך, ובמיוחד לר', שיש לו עוד ארבע שנים לרצות ואני לא יודעת אם אצליח לבקר אותו עד השחרור.

מצד שני, הביקור קשה לסאברין ועודיי. הם צריכים לצאת מאוד מוקדם בבוקר. הם קמים בשעה 04:30 ונוסעים לחברון ושם הם מחכים מול המשרדים של הצלב האדום. בשעה 06:00 האוטובוסים של הצלב האדום יוצאים למחסום תרקומיה. בדרך כלל יוצאים שישה עד שמונה אוטובוסים. במחסום תרקומיה הם עוברים לאוטובוסים אחרים ואז החיילים עורכים חיפוש בתוך האוטובוס. הם משתמשים בכלבים כדי לבדוק את החפצים של האנשים. שתי מכוניות של המשטרה מלוות את האוטובוסים, אחת מלפנים והשנייה מאחור. הנסיעה לבתי-הכלא היא ארוכה, ואסור לאוטובוסים לעצור במהלך הנסיעה.

המבקרים מחכים בחצר עד שהביקורים מתחילים. כשהם נכנסים לביקור, הם עוברים בדיקה קפדנית. לאחר שהביקור מסתיים, כולם מחכים עד שאחרון המבקרים יוצא, כולל מבקרים שבאים מאזורים אחרים בגדה המערבית. ב-18:00 או 19:00 המבקרים מתחילים לחזור. הם מגיעים לחברון בשעה 22:00 או 23:00 ומשם חוזרים הביתה.

הנסיעות לכלא קשות מאוד לעודיי וסאברין. כשהם נוסעים לקציעות הם סוחבים אל האחים שלהם אוכל ובגדים וזה קשה להם. אני מבקשת מהורים של אסירים אחרים בכלא לעזור להם בזה. בדרך-כלל הם נרדמים בדרך חזרה ומגיעים מותשים. הם מפסידים שלושה ימי לימודים בכל חודש. הנסיעות האלה משפיעות גם על המצב הנפשי שלהם. אני שומעת אותם מדברים על הנסיעה הארוכה והמעייפת, ההשכמה והחזרה מאוחר בלילה. אחרי כל המאמץ הזה הביקור הוא קצר מאוד. הם עצובים וזה פוגע בילדות שלהם. הנטל הוא גדול מידי בשביל ילדים בגילם.

ר.ח., בת 44, נשואה ואם לשמונה היא עקרת בית ותושבת מחוז חברון. את עדותה גבה בביתה מוסא אבו השהש, ב-13.12.05.