מוואפק דקה חי לבדו בעתיל, כיוון שאשתו וילדיו אינם מורשים להיכנס לשטחים

מוואפק דקה, פקיד ממשלתי

אני גר ביישוב עתיל באזור טול כרם. אני נשוי, יש לי שני ילדים, ואני עובד כמנהל מחלקת המחקר במשרד האוצר הפלסטיני בטול כרם. התחתנתי בשנת 1994 עם אימאן סאפי, כשגרתי בערב הסעודית. עבדתי שם משנת 1990 כנציג מכירות בחברה. בשנת 1995 נולד לנו בן בכור וקראנו לו נידאל. הבן השני נולד 1996 וקראנו לו עבד א-רחמאן. שניהם נולדו בסעודיה. אשתי ממשפחה פלסטינית, אבל נולדה בירדן ויש לה אזרחות ירדנית. אין לה תושבות פלסטינית או תעודת זהות של הגדה המערבית. לי יש תעודת זהות פלסטינית.

בקיץ של 1997, סיימתי את העבודה שלי בסעודיה וחזרתי לירדן עם אשתי ושני הבנים. גרנו בבית שכור בעמאן. בתחילת שנות התשעים, הממשלה הירדנית החליטה שמי שאין לו תעודת זהות ירדנית לא יכול לקבל אזרחות ירדנית או לעבוד בירדן, כך שלא יכולתי להישאר ולחיות בירדן. חזרתי למקום שבו נולדתי, לעתיל, כדי שאני אוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלי. למזלי, קיבלתי את העבודה שבה אני עובד היום. התחלתי לעבוד באוקטובר 1997 ומאז אני מנותק מאשתי ומהילדים, שנמצאים בירדן. הפעם הראשונה שהגשתי בקשה לאיחוד משפחות הייתה בתאריך 13.8.97, כשכבר גרתי בגדה. פניתי למשרד הפנים הפלסטיני בממוצע פעם בשבועיים, לברר מה עלה בגורל הבקשה.

עד יוני 1999, נסעתי לירדן פעם בשבועיים, למשך יום או יומיים, כדי לבקר את המשפחה שלי. אז היה קל יותר לנסוע לירדן, מבחינת ההליכים בצד הירדני וגם מבחינה כלכלית. בתאריך 7.6.99, אשתי והילדים הגיעו לבקר אותי בגדה, אחרי שהצלחתי להשיג עבורם רישיון ביקור מהמינהל האזרחי. תוקף הרישיון היה לשלושה חודשים והייתה אפשרות להאריך אותו לארבעה חודשים נוספים. כשהמשפחה הייתה כאן, רשמתי את הילדים בתעודת הזהות שלי והם קיבלו תושבות והיו זכאים לגור בגדה המערבית. לפני תום שלושת החודשים, הגשתי בקשה להארכת רישיון הביקור של אשתי במשרד הפנים בטול כרם. קיבלתי אישור להארכה ואשתי נשארה עם הילדים בגדה עד דצמבר. אימאן והילדים חזרו לירדן עוד לפני שפג תוקף הרישיון, כי ידעתי שהמינהל האזרחי לא ייתן רישיון ביקור חדש למי שחרג מהתוקף.

בערך 23 ימים אחרי שהם עזבו, הגשתי בקשה לרישיון ביקור נוסף וקיבלתי אישור מהמינהל האזרחי הפלסטיני. אישתי והילדים חזרו לגדה בינואר 2000 וגרו איתי בעתיל חצי שנה. הם יצאו שוב מהגדה בתאריך 18.6.2000. הם נסעו להורים של אישתי בסעודיה.

מאז שהתחילה אינתיפאדת אל-אקצא, הרשויות הישראליות לא נותנות רישיונות ביקור, ולכן אפילו לא ניסיתי להגיש בקשות. גם ההליכים לקבל אישור לביקור בירדן השתנו. עכשיו חייבים לקבל ממשרד הפנים הירדני אישור מראש, וגם הרשויות הישראליות מאשרות מעבר לירדן רק במקרים הומניטאריים ולמעט אנשים.

עכשיו אני רחוק מאשתי ומהילדים שלי. הם זקוקים לי ואני צריך להיות איתם, לטפל בהם ולגדל אותם. אני מבקר אותם בירדן כל שלושה חודשים בערך, למשך שבועיים. ביקור של שבועיים עולה לי בערך אלף דינר, שזה בסביבות 6,000 שקל. זה כולל את הנסיעה עצמה, את המתנות ואת ההוצאות על הילדים, כשאני מבלה איתם. אני מרגיש שאני צריך לפצות אותם על זה שאני רחוק מהם, למרות שזה לא באשמתי. חוץ מההוצאות שיש לי על הבית שלי בעתיל, אני משלם 150 דינר בחודש, שזה בערך 900 שקל, שכר דירה לאימאן בירדן. אני מרוויח רק 3,400 שקל בחודש.

גם הילדים ואשתי סובלים. הם מתגעגעים אלי ורוצים להרגיש שיש להם אבא כמו שאר הילדים. כשאני מבקר אותם בירדן והולך איתם לבית הספר, הם מציגים אותי בשמחה לחברים שלהם כאילו להוכיח להם שיש להם אבא כמו לכולם. הם נצמדים אליי כל הזמן, וכשאני צריך לחזור לגדה, הם מבקשים ממני לא לחזור ולהישאר איתם, ומתחילים לבכות. זה מכאיב לי מאוד. אני לא יכול להישאר לגור בירדן כי יש לי אזרחות פלסטינית, וזה אומר שאני לא אוכל לעבוד.

המצב הזה הוא סבל שלא נגמר. בשנת 2002, אימאן הייתה צריכה לעבור ניתוח בבית החולים באוניברסיטה הירדנית ואני לא הייתי לידה כדי לטפל בה . ההליכים בצד הירדני ובצד הישראלי הפכו את הנסיעה לירדן לבלתי אפשרית. מישראל יוצא רק אוטובוס אחד ביום לירדן. באוגוסט 2004, עבד א-רחמאן, שהיה אז בן שמונה, חלה בדלקת קרום המוח, מחלה שבהרבה מקרים גורמת למוות. הוא היה מאושפז בבית חולים של האוניברסיטה הירדנית למשך עשרה ימים. כשנודע לי שהוא חולה, לקח לי שלושה ימים להוציא אישור שאין מניעה שאני אכנס לירדן, ורק אחרי ארבעה ימים יכולתי לנסוע. רק מי שעבר סבל כזה יכול להבין מה עברתי ברגעים האלה. ההוצאות על הטיפול הרפואי בירדן היו גבוהות והאישפוז עלה בערך 3,500 דינר, שזה בערך 22,000 שקל, כי הילדים שלי רשומים כתושבי הגדה ולכן לא מגיע להם ביטוח רפואי בירדן.

אותו דבר נכון גם לגבי בתי הספר. תלמידים פלסטינים לא יכולים ללמוד בבתי ספר ממשלתיים אלא רק בבתי ספר פרטיים. אני משלם אלף דינר ללימודים של שני הילדים. אני לא יודע עד מתי יימשך הסבל הזה שמפריד ביני לבין המשפחה שלי ולא מאפשר לנו לחיות בכבוד. המצב הזה גם עולה לי הרבה מאוד ויש לי חובות של יותר מ-7,000 דינר.

מוואפק עבד אל-קאדר שריף דקה, בן 43, נשוי ואב לשניים, הוא מנהל מחלקה במשרד האוצר הפלסטיני ותושב עתיל שבמחוז טול כרם. את עדותו גבה בביתו עבד אל-כרים א-סעדי ב-8.2.05.