| עביר יחיא נסעה לביקור בירדן לפני שנה. מאז מונעת ממנה ישראל לשוב לבעלה ולשלושת ילדיה הקטנים.
חסן יחיא, ירקן
בספטמבר 1997 התארסתי לבת דודה שלי, עביר מחמוד אבו נסרה. היא הייתה אז בת 17 וגרה עם המשפחה שלה בעמאן. היינו מאורסים שנה בערך, שבמהלכה, נסעתי לבקר אותה בירדן כדי להכיר אותה טוב יותר, עד שהחלטנו שאנחנו רוצים להתחתן. הגשתי עבורה ועבור ההורים שלה בקשה לקבלת אישור ביקור לגדה המערבית. שלושתם קיבלו אישור להיכנס לגדה באוגוסט 1998. הם היו כאן למשך חודש והתחתנו בספטמבר 1998. גרנו באל-בירה וההורים של עביר חזרו לירדן. בינתיים, הקפדתי שעביר לא תצא מרמאללה, כדי שחיילים לא יעצרו אותה ויגרשו אותה. העדפתי שהיא תישאר בתחומי העיר, כי אם יגרשו אותה היא לא תוכל לחזור. היא לא יכלה לבקר את ההורים שלה בירדן, והם שמרו על קשר רק באמצעות הטלפון. כשהיא דיברה איתם, הרגשתי כמה היא סובלת כי היא לא יכלה לראות אותם. היא הייתה מודאגת תמיד ומדוכדכת. גם אם רציתי לפנק אותה, לא הייתי יכול לצאת איתה לטיול מחוץ לעיר, כי אין לה אישור. לא היו לה קרובי משפחה בגדה, חוץ מדוד אחד שגר בבילעין. הוא ביקר אותה באירועים ובחגים. הביקורים האלה הקלו עליה ושיפרו מצב הרוח שלה. גם שלושת הילדים שנולדו לנו נתנו לה קצת נחמה. הבת הבכורה שלנו נולדה בתאריך 10.6.1999 וקוראים לה אלאא. הילד השני, ריבחי, נולד ב-22.1.2001, והשלישי, עומר, נולד ב-1.2.2004. בכל פעם שהלכתי למשרד לעניינים אזרחיים כדי לבדוק מה קורה עם הבקשה שהגשתי, אמרו לי שאין עדיין תשובה או שאין חדש ושכל הדברים עומדים להכרעה אצל הישראלים. אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, הישראלים הקפיאו את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות. החיים שלנו התנהלו כרגיל, לטוב ולרע, כמו אצל כולם. אבל לאחרונה, המצב הפך להיות בלתי נסבל. מצב הרוח של עביר היה רע מאוד. הייתי חוזר מהעבודה בשוק הירקות ורואה את עביר בוכה או מאוד מהורהרת. היא התגעגעה מאוד להורים שלה והייתה עצבנית כל הזמן. לפני שלושה חודשים בערך, חזרתי הביתה ועביר אמרה שהיא ארזה בגדים ושאם אני רוצה לנסוע איתה לעמאן, אני יכול לבוא. היא החליטה את זה בלי להתייעץ איתי ואחרי חודש בערך, היא נסעה לעמאן. היא עזבה בתאריך 6.6.05, בלי להודיע לי מראש. כעסתי מאד. הבנתי שהיא פגועה ושרע לה, אבל במה אשמים הילדים? הם נשארו באחריותי. הקטן הוא בן שנה וחצי בערך, עדיין תינוק. דיברתי איתה בטלפון ואמרתי לה שאני כועס על מה שהיא עשתה. היא ענתה שהיא השתעממה ורצתה לראות את ההורים שלה ולהיות בחתונה של אחיה, שהוא בן יחיד מעשרה ילדים. היא בכתה והרגישה רע שעזבה את הילדים. היא אמרה שהיא מצטערת מאד ושברור לה שהסיכויים שלה לחזור לגדה הם כמעט בלתי אפשריים. בדקתי שוב את מצב הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות במשרד ברמאללה ואמרו לי את אותו הדבר - שהנושא תלוי במצב המדיני וזה יתאפשר כשהיהודים יאפשרו את זה. הם אמרו שאין לי סיכוי גם להשיג לה אישור ביקור לגדה. אני חי עכשיו לבד עם הילדים. אפילו להכין חלב או אוכל לתינוק לא ידעתי. לא ידעתי איך להחליף חיתולים ועוד דברים בסיסיים בגידול תינוקות. אישתי עשתה את הכל. נאלצתי להעביר את הילדים לגור אצל אמא שלי, למרות שהיא בת ששים וסובלת מדלקת פרקים ברגליים. היא בקושי יכולה להחזיק את עצמה, אבל אין לנו ברירה אחרת. עברתי לגור אצל ההורים שלי כדי להיות עם הילדים. החיים שלי השתנו לחלוטין. בעבר, הייתי חוזר הביתה מהעבודה, מתקלח ואוכל עם אשתי והילדים. אחר כך הייתי משחק איתם, או שהיינו יוצאים לטיול או לעשות כיף בכל מיני מקומות. עכשיו אני מדוכא. החיים שלי נכנסו למסלול של "מהבית לעבודה ומהעבודה לבית". כשאני חוזר בערב, הילדים כבר ישנים וגם כשאני קם בבוקר. אני בקושי רואה אותם. כשאני מסתכל על הילדים אני מרגיש עצב, בעיקר כשבלילה אחד מהם מתעורר ומבקש את אמא שלו. אין לי גם בת זוג לחלוק איתה את הבעיות שלי, או שתוכל לעזור לי. כשאני מדבר עם עביר בטלפון היא מתחילה לבכות. היא מתחרטת שהיא עזבה ומבקשת ממני לעשות הכל כדי שהיא תוכל לראות את הילדים שלנו. פעם אחת שדיברתי עם אחותה, היא סיפרה לי שעביר מסתגרת בבית ומתחילה לבכות כשהיא רואה ילדים קטנים. אין לי מלים שיוכלו לתאר את חומרת המצב. אני דואג בגלל אמא שלי ומה יקרה אם היא לא תוכל להמשיך לטפל בילדים. מה אני אעשה במצב כזה? אני אפסיק לעבוד כדי לטפל בהם? ואיך אני אפרנס אותם? חסן ריבחי חסן יחיא, בן 39, נשוי ואב לשלושה הוא ירקן ותושב אל-בירה שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד, באל-בירה ב-2.8.05.
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
