פ, נשוי לתושבת ג'נין ואב לארבעה, אינו מבקר את אביו החולה בירדן, מחשש שיופרד מאשתו ומילדיו

פ.ר., פועל

אני מהעיר א-זרקא שבירדן. אבא שלי במקור מקבאטיה. הוא עזב את הגדה בשנות החמישים והשתקע בירדן. יש לי תעודת זהות ירדנית ודרכון ירדני. בשנת 1996, נכנסתי לארץ ברישיון ביקור כדי לחתום על חוזה נישואין עם בת דודה שלי מצד אמא, שחיה בג'נין. בשנת 1997, היא הגיעה לירדן והתחתנו שם. באותה שנה חזרתי לגדה עם אישתי באמצעות רישיון ביקור והתחלתי לעבוד בתחנת דלק בישראל. עד שנת 2000, נסעתי לבקר את אבא שלי כמה פעמים בירדן ובכל פעם חזרתי עם רישיון ביקור. ביולי 1997 הגשתי בקשה לאיחוד משפחות. מאז הקפדתי לא להישאר בגדה יותר ממה שהיה מותר לי על-פי ההיתר כדי שהרשויות הישראליות לא יקשו עליי לקבל את האישור לאיחוד משפחות. בפברואר 2000, נכנסתי לגדה ברישיון ביקור נוסף, וכשהאינתיפאדה התחילה, החלטתי להישאר, למרות שפג תוקף רישיון הביקור שלי. היו לי שני תינוקות ופחדתי שאני לא אוכל לחזור לראות אותם. ההורים שלי תמכו בי בהחלטה הזאת, גם בגלל הילדים וגם כי היה לי סיכוי טוב יותר למצוא כאן עבודה.

במהלך האינתיפאדה פחדתי, בעיקר כשהצבא הישראלי פלש לג'נין. בגלל המתח והדאגה התחלתי לקחת תרופות הרגעה. בשנים האחרונות עברתי כמה מצבים קשים. הצבא נכנס לבית שלנו יותר מארבע פעמים. בכל פעם הם היו עוצרים אותי לכמה שעות. אלה היו שעות ארוכות מאוד. בכל פעם שהחיילים היו אומרים לי לבוא איתם הייתי אומר לעצמי: "זהו, זאת הפעם האחרונה שלי בג'נין". הייתי נפרד מהמשפחה כי הייתי בטוח שהולכים לגרש אותי. למרבה המזל זה לא קרה. הם תמיד שיחררו אותי.

בשנים האחרונות עברו כמה אירועים על המשפחה שלי בירדן והיה לי מאוד קשה לא להיות איתם. כמה מהאחים שלי התחתנו, והמצב הבריאותי של אבא שלי הדרדר בחודשים האחרונים. כשאני שומע שמשהו קורה לו, אני נהיה מתוח. אני שומר על קשר רצוף עם אבא ואני פוחד שמשהו רע יקרה לו בזמן שאני לא לידו.

אני כל הזמן עוקב אחרי הבקשה שהגשתי לאיחוד משפחות, במשרד לעניינים אזרחיים. לפני כמה שבועות פקיד מהמשרד התקשר אלי ואמר לי ללכת אל המנהל בג'נין ולמסור לו את רישיון הביקור שאיתו נכנסתי. זה נתן לי תקווה. במשך כמה ימים שמחתי ודמיינתי שאני מקבל את כל הזכויות הבסיסיות שלי, לחיות כאן ולנסוע בחופשיות. אבל ככל שהזמן עבר וכלום לא קרה, ההתלהבות שלי דעכה ועכשיו אני שוב במצב של אי ודאות.

יותר מפעם שקלתי לנסוע לירדן ולוותר על העבודה והבית כאן. המחשבות האלה היו בעיקר כשהמצב הבריאותי של אבא שלי לא היה טוב. פעם אחת אישפזו אותו בטיפול נמרץ ואז החלטתי שאני נוסע. כשאמרתי לאישתי שאני נוסע היא התקשרה למשפחה שלי. הם ביקשו ממני לחכות ולא לבוא לירדן. הפחד שלי ושל אשתי הוא, שאם אני אצא לירדן הישראלים לא ייתנו לי להיכנס בחזרה.

אני מחכה שהסיפור הזה ייגמר ושאני אוכל לחיות כמו כל בן אדם אחר.

פ.ר., נשוי ואב לארבעה, הוא פועל, החי עם אשתו בג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב בג'נין ב-10.7.05.