עבד א-נאסר אבו ג'עפר קרוע בין אמו הקשישה והחולה ברמאללה לאשתו וילדיו שבירדן

עבד א-נאסר אבו ג'עפר, סוחר

אני בן 26, גר בשכם, נשוי ויש לי שני ילדים שגרים עכשיו בירדן. בשנת 1996 נסעתי לביקור אצל המשפחה של דודה שלי ושם הכרתי את בת דודה שלי, אריג'. התאהבנו וביקשתי את ידה. ההורים הסכימו בתנאי שהיא תמשיך ללמוד באוניברסיטה. הסכמתי לתנאי, למרות שהמשמעות הייתה לחכות ארבע שנים. אני אוהב אותה והייתי מוכן לחכות לה כל החיים.

בתאריך 11.8.2000, התחתנו בשכם. לקראת החתונה אשתי קיבלה רישיון ביקור לשלושה חודשים וכשפג התוקף שלו, היא חידשה את הרישיון לארבעה חודשים נוספים. כשגם התוקף של החידוש הסתיים, אריג' נסעה לירדן. בתאריך 30.3.01, עוד לפני שהיא נסעה, הגשתי בקשה לאיחוד משפחות עבור אריג', שעכשיו היא בת 26. בכל פעם שביררתי במשרד הפנים מה עלה בגורל הבקשה, אמרו לי שאין חדש ושהישראלים לא נותנים אישורים. לא ציפיתי שהעניין ימשך הרבה זמן. הייתי בטוח שמהר מאוד העניינים יחזרו להיות כמו שהיו קודם.

כמה חודשים לפני שהתחתנו, קניתי לי ולאישתי בית בשכם. ריהטתי אותו בריהוט יפה. לפני שאריג' נסעה לירדן, הייתי מסיים לעבוד מוקדם וחוזר הביתה כדי להיות איתה. מאז שהיא נסעה, נהגתי לסדר את הבית ולנקות אותו כדי שיהיה מוכן לקראת החזרה שלה הביתה. אחרי שהיא נסעה והפסיקו לטפל בבקשות לאיחוד משפחות ולרישינות ביקור, הרגשתי שאני לא יכול לגור בבית שלנו. בשנה וחצי האחרונות לא נכנסתי לבית אפילו פעם אחת. עברתי לגור עם אמא שלי ושלושת האחים שלי.

נסעתי לירדן כמה שיכולתי. בשנה הראשונה אחרי שאריג' נסעה, נסעתי פעם בחודש. אחר כך, כשהפעילות הצבאית בשכם התמשכה, נסעתי כל חודשיים וחצי. בכל פעם נסעתי לכמה ימים. כל ביקור כזה היה עולה יותר מאלף דינר, בגלל הוצאות הנסיעה והמתנות לאישתי ולהוריה. גם חשבונות הטלפון שלי גבוהים מאוד. אחד החשבונות היה 1,400 שקלים. השיחות עם אישתי עולות לי בערך מאה שקל ליום בכרטיס חיוג של הג'וואל.

בתאריך 25.12.02, נולד הבן הבכור שלנו, ג'מאל, ובתאריך 24.4.04, נולד הבן השני, איהאב. שניהם נולדו בירדן. מאז שהם נולדו, המצב הרבה יותר קשה. אני דואג לאשתי ולילדים, ומתגעגע אליהם .

כשהתחתנתי, המצב הכלכלי שלי היה טוב מאוד. יש לי חנות לבגדי גברים וההכנסה שלי הייתה טובה. אבל עכשיו המצב הכלכלי שלי מדרדר מיום ליום. אין לי חשק יותר לעבוד ואני לא יכול להתרכז בעבודה. היה לי כושר מכירה מדהים, יכולתי לשכנע לקוחות לקנות גם אם הם לא רצו לקנות. היה לי הסגנון המיוחד שלי. עכשיו אין לי סבלנות להתעסק עם לקוחות ואני מרגיש שכל הלחצים מכבידים עלי.

בכל פעם שאישתי מתקשרת, היא עצובה בגלל המצב והיא מבקשת ממני לבוא אליה. עכשיו אין לי מספיק כסף לכסות את הוצאות הנסיעה. לפני שנתיים ניסיתי לעבור לגור בירדן. אריג' לחצה עלי ולא היה לי פיתרון אחר. אמא שלי התחננה שאני לא אסע. היא אמרה שהיא לא רוצה למות לבד כשאני רחוק ממנה. היא אישה חולה, בת שבעים. נקרעתי בין התחנונים של אישתי, הגעגועים לילדים וההפצרות של אמא. שכנעתי את אמא שלי שאני עוזב למעט זמן, עד שהאינתיפאדה תיגמר. נסעתי לירדן, שכרתי חנות וגרתי עם המשפחה של אישתי עד שתהיה לי הכנסה יציבה. חיפשתי שם בית במשך שלושה חודשים, אבל חנות הבגדים שפתחתי שם לא הצליחה והיה קשה לי להתאקלם. התגעגעתי מאוד לאמא שלי, למשפחה, לחברים ולעיר שלי. חזרתי לשכם.

אני מרגיש כל כך עצוב כשאני מדבר עם ג'מאל וכשהוא שואל: "אבא, מתי אתה בא?". הייתי עצוב ובכיתי כשאישתי סיפרה לי שהילדים שיחקו עם הילדים של אחיה, וכשאבא שלהם הגיע הילדים רצו אליו ואז ג'מאל אמר לה: "אבא שלי יבוא מחר". המקרה שהכי מעציב אותי כשאני נזכר בו, הוא שכמה ימים אחרי שאיהאב נולד, חזרתי לשכם. חודשיים אחרי, נסעתי שוב לירדן וכשהגעתי לבית של ההורים של אריג', התקרבתי לראות את איהאב. הוא השתנה, הוא גדל והיו לו תווי פנים ברורים, קטנים ויפים. אמא של אישתי אמרה לי בצחוק: "זה לא הבן שלך". נרתעתי לאחור והייתי המום. חמותי אמרה מיד שזה כן הבן שלי ושהיא צחקה. התקרבתי אליו במהירות, חיבקתי אותו ובכיתי. איך אבא לא מזהה את הבן שלו. לא הצלחתי להפסיק לבכות כמה זמן.

כבר שלושה חודשים לא נסעתי לירדן כי אני לא יכול לממן את זה. צמצמתי את שיחות הטלפון. אנחנו מדברים רק כל ארבעה או חמישה ימים. אני לא יודע מה לעשות. אף פעם לא זרקתי אבן או השתתפתי בהפגנה. לפני חודש, כמה ג'יפים נכנסו לעיר ובפעם הראשונה בחיים שלי הרמתי אבנים וזרקתי אותן על הג'יפים הצבאיים. אפילו נעמדתי מול הג'יפ, קיוויתי שהם יירו עלי ויהרגו אותי, אבל זה לא קרה. התחלתי לעשן הרבה. אני מעשן יותר מחמישים סיגריות ביום. לפני שאריג' נסעה עישנתי שמונה ביום. כשאני רואה את החברים שלי עם הנשים והילדים, אני מתוסכל מזה שאני לא חי כמוהם. עד מתי אני אחכה?

אני עוקב אחרי החדשות, אולי יהיה שיפור מדיני. אני מחכה כבר לפסגת שארם א-שייח'. אני מרגיש בדידות נוראה. אמא שלי נהיית עצובה כשהיא רואה אותי במצבי, אני לא יכול לעבוד כמו שצריך או להיות עם חברים, כי הם נשואים ומבלים את הזמן עם המשפחות שלהם. הדבר היחיד שמקל עלי את המרחק מהילדים שלי הם האחיינים שלי. כשאני מחזיק אותם אני מרגיש שזה אחד מהבנים שלי. עד עכשיו חיכיתי לה ארבע שנים, עכשיו מתחילה השנה החמישית.

עבד א-נאסר טאלב מחמוד אבו ג'עפר, בן 28, נשוי ואב לשניים, הוא סוחר, תושב שכם. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי, בביתו, ב-8.2.05.