|
29.5.08: משרד המשפטים מסלף עובדות בתגובה לדו"ח של הבנק העולמי ב-30 במרץ 2008 פרסם משרד המשפטים תגובה לדו"ח של הבנק העולמי בנושא השפעתן של הגבלות התנועה שישראל מטילה בגדה המערבית על הכלכלה הפלסטינית. במסגרת ניסיון להפריך את ממצאי הדו"ח הביא משרד המשפטים נתונים רבים אשר הינם מסולפים, ובחלקם אף פשוט לא נכונים. כבישים אסורים דוגמה אחת לכך היא טענת משרד המשפטים כי "לעיתים, הגישה לכבישים מסוימים מוגבלת נוכח איום ביטחוני אמיתי. עם זאת, מיד כאשר חדל האיום להתקיים, מוסרות הגבלות אלה". למעשה, למעלה מ-300 ק"מ של כבישים בגדה המערבית מוגבלים באורח חלקי או מלא לשימוש פלסטינים, באורח קבוע, ללא תלות באיום ספציפי. להלן שלושה מקרים של כבישים שבהם, בניגוד לטענה שהוזכרה לעיל, לא הוסרו ההגבלות אפילו לאחר שהאיום שבשלו הוטלו חדל להתקיים (מקרים אלה מהווים דוגמאות בלבד ולא רשימה ממצה).
שתי דרכים אחרות בהן מוגבלת נסיעת פלסטינים הן כביש 443, ממחסום מכבים לירושלים, וכביש נגוהות, העובר ממזרח למערב דרך צומת בית עווא. הגבלות התנועה המוטלות בכבישים אלה, שמטרתן לאפשר תנועה נוחה, מהירה ובטוחה של כלי רכב ישראלים בשטחי הגדה המערבית, תוך הפרדתם מכלי רכב פלסטינים, הן עניינן של שתי עתירות שהוגשו לבג"ץ על-ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל. משרד המשפטים מגדיל לעשות בניסיונו להשוות את האיסור על פלסטינים להשתמש בכבישים מסוימים לאיסור על אזרחים ישראלים לנסוע בכבישים באזור A . כיוון שאזרחים ישראלים, כולל מתנחלים, אינם נהנים ממעמד של אנשים מוגנים בשטחים הכבושים על-פי אמנת ג'נבה הרביעית, והקמת ההתנחלויות עומדת בניגוד לאמנה והיא לפיכך בלתי-חוקית, השוואה זו אינה רלוונטית. תכנון ובנייה דוגמה נוספת לסילוף עובדות בתגובתו של משרד המשפטים נוגעת לבנייה באזור C . בנושא זה צוין בתגובה כי המנהל האזרחי אישר, במהלך השנים, למעלה מ-400 תוכניות בנייה עבור פלסטינים. עם זאת, לא נמסרו שום פרטים בנוגע להיקף התוכניות הללו ולשאלה האם כללו היתרים לבניית בתים פרטיים או להרחבת מבני מגורים קיימים. אין ספק שאין די ב-400 תוכניות בנייה שאושרו "במהלך השנים" ואין בהן כדי לענות על הצורך האמיתי בהרחבת הכפרים הפלסטיניים באזור C , צורך הנובע מהגידול הטבעי של האוכלוסייה באזור.
זאת ועוד, הערת משרד המשפטים בנוגע ל"שטח הנרחב" באזורים A ו-B להרחבת הכפרים והעיירות הקיימים, ואפילו להקמת ערים חדשות", היא מקוממת. עולה ממנה שפלסטינים הגרים באזור C צריכים לעקור לאזורים A ו-B על-מנת שיוכלו להרחיב את בתיהם כך שכל בני המשפחה יוכלו לשכון בהם. המסקנה היחידה שניתן להסיק מהצהרה זו היא כי, אליבא דמדינת ישראל, אזור C אינו אזור לגיטימי למגורים של פלסטינים ולהרחבת בתיהם, על-אף שהם חיים בו מזה מאות שנים. ההצהרה מתעלמת גם מן העובדה שככלל, פלסטינים ביישובים כפריים בגדה המערבית חיים ובונים את בתיהם על אדמה בבעלות פרטית. שכירת דירות או בתים בעיר אינה אפשרות מעשית עבור רבים מהם. ההתייחסות ל"מאמצים שעשה המינהל האזרחי להבטיח כי זכויות בעלי הקרקע הפלסטיניים לא יופרו" מסלפת גם היא את המציאות. מה שמכונה "מאחזים בלתי-חוקיים" נבנים על קרקע פלסטינית פרטית תוך הסכמה שבשתיקה, ובמקרים רבים השתתפות פעילה של רשויות ישראליות (כפי שתועד בהרחבה בדו"ח ששון). התחמקותה המתמשכת של ישראל מחובתה לפנות מאחזים אלה מהווה ראייה נוספת להיעדר הכבוד לזכויות הקניין של הפלסטינים ולכך שאינן זוכות להגנה. |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
