רצועת עזה לאחר ההתנתקות

בספטמבר 2005 השלימה ישראל את ביצוע "תכנית ההתנתקות" שאושרה על-ידי הממשלה והכנסת. שני מרכיביה העיקריים של התכנית היו פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו ברצועת עזה, תוך פינוי המתנחלים לשטח ישראל, והסגתם של כל כוחות צה"ל אל מחוץ לשטח הרצועה. עם השלמת יישום התכנית, הוציאה ישראל צו שהכריז על סיומו של הממשל הצבאי ברצועת עזה ובכך ביקשה לפטור עצמה מכל אחריות שהיא לתושבי רצועת עזה ולחייהם התקינים. אולם, ישראל שמרה לעצמה, גם לאחר יישום תכנית ההתנתקות, את השליטה במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועת עזה, במעברים בין הרצועה לבין הגדה המערבית (גם דרך מדינות שכנות), בניהול מרשם האוכלוסין והליכי איחוד המשפחות, ובמעבר הסחורות לעזה וממנה כמו כן, רצועת עזה עדיין תלויה באופן מוחלט באספקת דלק, חשמל וגז מישראל. עד ה-28.6.06, פעלה ברצועת עזה תחנת חשמל עצמאית שיצרה כמחצית מכמות החשמל הדרושה לצרכים השונים של תושבי הרצועה. הפעלת התחנה הייתה תלויה לחלוטין באספקת דלק וגז מישראל. ב-28.6.06, הפציצה ישראל את תחנת החשמל של רצועת עזה ומאז תלויה הרצועה לחלוטין באספקת חשמל מישראל.

נסיגת הצבא משטח הרצועה ופירוק ההתנחלויות הביאו לשיפור ניכר בחופש התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך שטחה של רצועת עזה ושטחים ניכרים הועמדו לשימוש הרשות הפלסטינית. בנוסף, בעקבות ההתנתקות הועברה השליטה במעבר רפיח לרשות הפלסטינית ותושבי הרצועה, המחזיקים בתעודות זהות פלסטיניות, חופשיים לצאת למצרים ולחזור לרצועה, ללא היתר מישראל. זאת, כל עוד המעבר פתוח, ובכפוף להגבלות שמטילים שלטונות מצרים. עם זאת, ישראל הותירה בידיה את הסמכות לכפות על הרשות הפלסטינית את סגירתו של מעבר רפיח, סמכות שבה השתמשה לאחר חטיפתו של החייל גלעד שליט ב-26.6.06.

למעט השיפורים שצוינו לעיל, לא חל בעקבות ההתנתקות שינוי לטובה בתנאי החיים של תושבי הרצועה וישראל מוסיפה לפגוע בזכויותיהם במעשיה ובמחדליה.

הסגירה התכופה של המעברים בין הרצועה לגדה על-ידי ישראל פגעה קשות בזכותם של תושבי עזה לעבודה ולתנאי מחייה נאותים. סגירת המעברים פגעה בתחרותיות הייצוא מעזה, מנעה את הגדלת היקף התעסוקה והביאה לירידה משמעותית בנגישות האוכלוסייה למוצרי צריכה בסיסיים ולתרופות ולעלייה חדה במחירם. החלטת ישראל לצמצם למינימום את מספר היתרי התעסוקה בישראל הניתנים לתושבי הרצועה הותירה רבים ללא מקור פרנסה. כתוצאה מכל אלה, הגיע שיעור האבטלה ברצועת עזה לכ-40% מכח העבודה. פגיעה חמורה נוספת נגרמה כתוצאה מהחלטתה של ישראל להקפיא את העברת כספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית, בעקבות נצחון החמאס בבחירות.בכך מונעת ישראל תשלום משכורות לעובדי ציבור וגורמת להעמקת המיתון הכלכלי. כיום חיים 80% מתושבי רצועת עזה מתחת לקו העוני.

תחום נוסף שבו לא חל כל שיפור מאז ההתנתקות הוא הזכות לחיי משפחה. בני משפחות המפוצלות בין הרצועה לגדה, לרבות בני זוג, סובלים מפירוד ממושך כתוצאה מהאיסור המוחלט שהטילה ישראל על התנועה בין שני האזורים דרך שטחה, ומההגבלות הגורפות שהיא מטילה על המעבר דרך שטחי מצרים וירדן. נוסף על-כך, אסרה ישראל בחקיקה על איחוד משפחות בין תושבי השטחים לבין אזרחיה ותושביה, והיא מונעת מאלה מבין האחרונים הנשואים לתושבי רצועת עזה להיכנס לרצועה לצורך ביקורים משפחתיים.

על אף עמדתה של ישראל, מטיל עליה המשפט הבינלאומי לזכויות האדם חובה משפטית לכבד את זכויותיהם של תושבי רצועת עזה, בתחומים בהם נותרה השליטה בידה. זאת, ללא קשר לסוגיית מעמדה של הרצועה לאחר ההתנתקות. בנוסף, על רקע התמשכות הסכסוך המזוין בין ישראל לארגונים הפלסטיניים המזוינים, מחוייבת ישראל לפעול על פי הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, שנועדו להגן על חייהם וכבודם של אזרחים בעת מלחמה, יהיה מעמדו של השטח שבו הם חיים אשר יהיה.

לאחר יישום תכנית ההתנתקות המשיכו חלק מהארגונים הפלסטיניים המזוינים ברצועת עזה ליזום התקפות נגד ישראל. התקפות אלה התאפיינו בעיקר בשיגור רקטות "קסאם" לעבר היישובים הישראלים הסמוכים לקו הירוק. בתגובה החל צה"ל להשתמש בירי ארטילרי לעבר שטחים שהגדיר כ"מרחבי שיגור הקסאמים", תוך סיכון ממשי של חיי האזרחים החיים בשטחים אלה. במקביל, הגבירה ישראל את השימוש בהתנקשויות בפעילי הארגונים הפלסטיניים המזוינים, והרגה במסגרת זו אזרחים עוברי אורח רבים. לבסוף, בעקבות חטיפתו של של החייל גלעד שליט ב-26.6.06, יזמה ישראל מבצע צבאי רחב היקף, שכלל, בין השאר, הפצצה של תשתיות אזרחיות ופלישות למרכזי אוכלוסייה צפופים. במסגרת הפעולות הללו הפרו כוחות הביטחון של ישראל בשיטתיות עקרונות יסוד רבים בדיני הלחימה ובהם עיקרון ההבחנה ועיקרון המידתיות.