ההגבלות על חופש התנועה שמטילה ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מאז פרוץ האינתיפאדה הנוכחית הן חסרות תקדים בתולדות הכיבוש הישראלי בכל הנוגע להיקפן, למשכן ולחומרת הפגיעה בכל מערכות החיים של כשלושה וחצי מיליון תושבים. ישראל הטילה אמנם בעבר הגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים, בין באמצעות הטלת סגר כללי על השטחים ובין באמצעות הטלתו של עוצר על יישוב מסוים. אולם הגבלות כה גורפות וכה ממושכות מעולם לא הוטלו.

הגבלות שמטילה ישראל ברחבי הגדה המערבית נאכפות באמצעות מספר אמצעים פיזיים ומנהליים המאפשרים לה לשלוט בתנועת הפלסטינים ברחבי הגדה ולנתבה בהתאם לצרכיה. אמצעים אלה כוללים, בין השאר, מחסומים קבועים וארעיים, חסימות פיזיות, מכשול ההפרדה, כבישים האסורים או המוגבלים לנסיעת פלסטינים, ומשטר של היתרי תנועה. התוצאה המיידית של הגבלות התנועה הרבות היא פיצול הגדה לשש יחידות גיאוגראפיות נפרדות: צפון הגדה, מרכז הגדה, דרום הגדה, בקעת הירדן וצפון ים המלח, מובלעות מכשול ההפרדה ואזור מזרח ירושלים, המהווה חלק בלתי-נפרד מן הגדה. התנועה בין היחידות הגיאוגרפיות ובתוכן הפכה בשנים האחרונות קשה, איטית ומסורבלת במיוחד. נוסף על כך מונעת ישראל כמעט לחלוטין מעבר של פלסטינים בין הגדה המערבית לרצועת עזה, ומקשה מאוד על הכניסה לתחומי ישראל ועל היציאה לחו"ל.

הגבלות אלה משביתות במידה רבה את ניהול החיים הסדירים, כיוון שהן פוגעות אנושות במסחר, בנגישות הטיפול הרפואי והחינוך ובחיי החברה. ההגבלות יוצרות מציאות חיים בלתי-אפשרית בה שוררת אי ודאות לגבי היכולת לבצע פעולות פשוטות כיציאה לעבודה בעיר הסמוכה, שיווק תוצרת חקלאית, קבלת טיפול רפואי או ביקור קרובי משפחה. פעולות רבות אף כרוכות במסכת בירוקרטית, שבסופה לעיתים קרובות דוחה הצבא את הבקשה להיתר תנועה.

משפט זכויות האדם הבינלאומי מחייב את ישראל לכבד את זכותם של תושבי השטחים לחופש תנועה בתוך השטחים. זכות זו מוכרת ב סעיף 13 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ובסעיף 12 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. היא נגזרת גם מחובתה של ישראל ככוח כובש, לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לדאוג לביטחונם ולרווחתם של תושבי השטחים ולשמור, עד כמה שניתן, על ניהול החיים התקין.

חשיבותה של הזכות לחופש תנועה נובעת מהיותה תנאי הכרחי למימושן של זכויות אחרות המעוגנות באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, בהן, הזכות לעבוד (סעיף 6), הזכות לתנאי מחייה נאותים (סעיף 11), הזכות לבריאות (סעיף 12), הזכות לחינוך (סעיף 13) והזכות להגנה על חיי המשפחה (סעיף 10).

ישראל רשאית להגן על עצמה באמצעים שונים, ובכללם הטלת הגבלות תנועה. אולם, אופיין הגורף והמתמשך של ההגבלות שמטילה ישראל, והפגיעה החמורה שהן גורמות בכל מערכות החיים, הופכות אותן להפרה בוטה של כל ההתחייבויות המשפטיות הללו.

בנוסף, מדיניותה של ישראל מבוססת על אפליה בוטה על רקע לאומי, שכן ההגבלות על חופש התנועה בשטחים חלות על פלסטינים בלבד. התושבים היהודים רשאים להיכנס להתנחלויות ולצאת מהן באופן חופשי. יתרה מזאת, צה"ל הודה במפורש לא אחת כי הגבלות התנועה המוטלות על הפלסטינים נועדו להבטיח את תנועתה החופשית של האוכלוסייה היהודית בשטחים. ככזו, מדיניותה של ישראל מפרה גם את הזכות לשוויון, המעוגנת בכל האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם עליהן חתומה ישראל.