סיכום הנתונים

מאז תחילת האינתיפאדה, ב-29 בספטמבר 2000 ועד ה-31 בדצמבר 2007, נהרגו בשטחים 4,332 פלסטינים, מהם 865 קטינים מתחת לגיל 18. לפחות 2,050 מן ההרוגים לא לקחו חלק בלחימה בעת שנהרגו ו-225 היו יעד להתנקשות. אלפי פלסטינים נוספים נפצעו .

במהלך 2007 הרגו אנשי כוחות הביטחון הישראליים 377 פלסטינים, בהם 53 קטינים. 293 תושבי מכלל ההרוגים היו תושבי  רצועת עזה ו-84 היו תושבי הגדה המערבית. זאת לעומת שנת 2006, בה עמד מספר ההרוגים הפלסטינים על 657, מתוכם 523 מהרצועה ו-134 מהגדה, בהם 140 קטינים. לפחות 132 (כ-35%) מההרוגים הפלסטינים במהלך 2007 היו אזרחים שלא נטלו חלק בלחימה בעת שנהרגו. נסיבות מותם של 50 הרוגים (כ-13%) אינן ידועות לבצלם. בשנת 2006 לעומת זאת עמד מספרם של הפלסטינים שלא נטלו חלק בלחימה בעת שנהרגו על 348, והם היוו כ-54% מכלל ההרוגים הפלסטינים באותה שנה.

במסגרת מבצעי מעצר שנערכו במהלך שנת 2007 בגדה המערבית הרגו כוחות הביטחון 50 פלסטינים (כ-60% מכלל ההרוגים בגדה), בהם 19 עוברי אורח שלא היו יעד למעצר. מספר ההרוגים בנסיבות אלה בשנת 2006 עמד על 97, והם כ-72% מכלל ההרוגים בגדה. בנוסף, הרגו כוחות הביטחון במהלך 2007 55 פלסטינים ב"אזורי מוות", שטחים הסמוכים לגדר ההיקפית של רצועת עזה, בעת שאלו ניסו לחצות את הגדר ההיקפית שמפרידה רצועת עזה לבין ישראל, או שהו בסמוך לה ואפילו במרחק של למעלה מ-100 מטר מהגדר. על ההרוגים בנסיבות אלו נמנו לפחות 16 אזרחים לא חמושים שלא לקחו חלק בלחימה בעת שנהרגו, בהם 4 קטינים. במהלך 2006 נהרגו בנסיבות דומות 43 פלסטינים, בהם 18 אזרחים לא מעורבים.

הוראות פתיחה באש וכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי

מאז 1967 ועד היום שולטת ישראל על הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ועל רצועת עזה, ומתוקף כך היא מחויבת לפעול באותם אזורים על פי הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי העוסק בשטחים כבושים. לפי הוראות אלו, סמכותם של כוחות הביטחון של ישראל להפעיל כוח כנגד אזרחים פלסטינים מוגבלת למשימות של אכיפת החוק, בדומה לסמכותה של המשטרה ביחס לאזרחי ישראל החיים בתחומה.

עד לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בספטמבר 2000 אכן הוגבלו הוראות הפתיחה באש בשטחים למשימות של אכיפת חוק והותאמו לדיני העונשין של מדינת ישראל. ירי אש חיה הותר רק בשלושה מצבים: הראשון, כשנשקפה סכנת חיים, שהוגדרה כ"סכנה ממשית לאובדן חייו של אדם או לחבלה קשה בגופו". במצב זה הותר ירי על מנת לפגוע, אך רק לעבר התוקף ורק כשאין דרך אחרת להתגונן מהסכנה. המצב השני היה לצורך פיזור "התפרעות אלימה" לאחר שאמצעים חמורים פחות, כמו רימוני הלם, גז מדמיע ו"כדורי גומי", נוסו ולא השיגו את מטרתם. המצב השלישי היה במהלך ביצוע נוהל מעצר חשוד, המתיר ירי לעבר רגליו של חשוד בביצוע פשע מסוכן אך ורק כשלב אחרון, לאחר מתן התרעה וירי באוויר, וכאשר לא נשקפת סכנה שאחרים ייפגעו.

קיומן של ההוראות לא מנע במהלך השנים את מותם ופציעתם של פלסטינים חפים מפשע. אחת הסיבות העיקריות לכך היא השימוש השגרתי בירי קטלני גם במצבים בהם, בפועל, לא נשקפה מהם סכנת חיים ממשית לחיילים או לאזרחים. סיבה נוספת היא שישראל לא טרחה לפתח או לרכוש אמצעים לא קטלניים לפיזור הפגנות אלימות על-מנת לצמצם את מספר הנפגעים הפלסטינים באירועים מסוג זה.

עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא הגדירה ישראל את המתרחש בשטחים באופן גורף כ"סכסוך מזוין" או, במילים אחרות, כמלחמה. הגדרה זו מתעלמת מכך שחלק ניכר מפעולות צה"ל בשטחים - פיזור הפגנות, ביצוע מעצרים, והטלת הגבלות על חופש התנועה - הן פעולות שיטור ואכיפת חוק רגילות והוגדרו ככאלה לפני האינתיפאדה הנוכחית. השינוי בהגדרת המצב סיפק הצדקה לכאורה לעריכת שינויים משמעותיים בהוראות הפתיחה באש.

יש לציין כי בניגוד לעבר, מאז אינתיפאדת אל-אקצא הפסיק צה"ל לחלק לחיילים המשרתים בשטחים פנקס המפרט את הוראות הפתיחה באש. עם זאת, מעדויות חיילים שגבה בצלם וכן ממידע שפורסם באמצעי התקשרות עולות דוגמאות רבות לשינויים שחלו בהוראות שהרחיבו בצורה ניכרת את מגוון המצבים והנסיבות בהם מותר לחיילי צה"ל לפתוח באש. לדוגמה:

• הרחבת המושג "סכנת חיים" כך שזה יכלול גם מצבים שבעבר לא הוגדרו בהכרח בצורה זו, כמו מצבים של ידויי אבנים.
  
  
• ירי ללא אזהרה (בתקופות ובאזורים מסוימים) על כל פלסטיני נושא נשק.
  
  
• ירי של תחמושת חיה לשם אכיפת עוצר.
  
  
• ירי אוטומטי על פלסטינים השוהים במקומות המוגדרים כ"אזורי סכנה" (בעיקר סביב הגדר ההיקפית ברצועת עזה)
  
  
• התנקשות יזומה ("חיסול") בחייהם של פלסטינים החשודים באחריות לפיגועים.

בנוסף, הותר שימוש בתחמושת בעלת טווח הרג נרחב ביותר, כמו פצצות במשקל מאות קילוגרמים המוטלות מן האוויר ופגזי "פלאשט" הנורים מטנקים.

הרחבות אלה ואחרות של הוראות הפתיחה באש גרמו להריגתם של מאות אזרחים פלסטינים חפים מפשע שלא היו מעורבים בלחימה, בניגוד לכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי החלים במצב של כיבוש.

כאשר מתבצעות פעולות לחימה בתוך שטח כבוש, חלים על הכוח הכובש, בנוסף לכללים העוסקים בכיבוש, גם הכללים במשפט ההומניטארי הבינלאומי העוסקים בדיני הלחימה. מחד גיסא, מרחיבים דיני הלחימה את הסמכויות של חיילי צה"ל, מעבר לסמכויות אכיפת חוק רגילות, תוך התרת פגיעה יזומה במי שמשתתף בלחימה. מאידך, הם מגבילים את ההתנהגות המותרת לכוחות צבא באותו זמן באופנים שונים במטרה להגן עד כמה שניתן על האזרחים שאינם משתתפים בלחימה. לשם כך, נקבעו בדיני הלחימה שני עקרונות יסוד: עקרון ההבחנה ועקרון הפרופורציונליות.

העיקרון הראשון מחייב את הצדדים הלוחמים לכוון את התקפותיהם אך ורק כלפי אלה הנוטלים חלק בלחימה וכן כלפי אובייקטים המשמשים לצורכי הלחימה. על-מנת לגרום לכך שהבחנה זו תכובד, נקבע כי אסור לבצע התקפה שאינה מכוונת ליעד צבאי ספציפי, כמו גם התקפה הנעשית באמצעות כלי נשק שאינם מאפשרים הבחנה מדוייקת מספיק בין מטרות צבאיות ואזרחיות. יש להדגיש כי אין בנוכחותם של אנשים שאינם אזרחים בתוך אוכלוסייה אזרחית כדי לשלול ממנה את ההגנות המגיעות לה וכי העובדה שצד אחד מפר כללים אלה, אינה משחררת את הצד השני מלקיימם.

עיקרון הפרופורציונליות אוסר על ביצוע התקפה, גם כאשר היא מכוונת ליעד לגיטימי, אם כתוצאה ממנה עלול להיגרם לאוכלוסייה האזרחית נזק שהוא מוגזם ביחס לתועלת הצבאית שצפויה מההתקפה.

יישום עקרונות אלה על -ידי ישראל במצבי לחימה בתוך שטח בנוי, במיוחד כאשר אלה הנוטלים חלק בלחימה בצד הפלסטיני אינם מבחינים עצמם משאר האוכלוסייה, הנו מורכב במיוחד. עם זאת, העקרונות שנקבעו בדיני הלחימה ממשיכים לחול במצבים כאלה בכל תוקפם. יתרה מזאת, הם מחייבים את ישראל לנקוט במשנה זהירות בכל הנוגע לתכנון ולהיערכות למצבים כאלה, לרבות נכונות לבטל פעולות מסוימות בשל הנזק שהן עלולות להסב לחיי אזרחים.

בניגוד לכך, הפרה ישראל מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא את הוראות דיני הלחימה פעם אחר פעם, בעיקר במהלך פלישות מאסיביות לתוך הערים הפלסטיניות. בין השאר, ירו חיילי צה"ל בצורה לא מובחנת תוך פגיעה בעוברי אורח, השתמשו בתחמושת ובאמצעי לחימה שאינם מאפשרים הבחנה מספקת בין אלה המשתתפים בלחימה לאלה שלא והרסו בתים ורכוש אחר בקנה מידה רחב, בניגוד לעיקרון הפרופורציונליות.

השינוי בהגדרת המצב גרם גם לשינוי מדיניותה של ישראל בנוגע לחקירת הריגתם של אזרחים פלסטינים בידי חיילי צה"ל. עד תחילת אינתיפאדת אל-אקצא הורתה הפרקליטות הצבאית באופן אוטומטי על פתיחת חקירת מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) בכל מקרה בו אזרח פלסטיני נהרג בידי חיילי צה"ל. בחסות הטענה כי בשטחים מתנהלת מלחמה וכי בכל מלחמה נהרגים גם חפים מפשע, שונתה מדיניות זו. מאז, נוהגת הפרקליטות הצבאית להורות על פתיחת חקירות מצ"ח רק בנסיבות יוצאות דופן. כתוצאה מכך נפתח עד היום רק מספר חקירות זניח ביחס למספר ההרוגים הגדול. בנוסף, רק בחלק קטן מן המקרים בהם נפתחה חקירת מצ"ח, הובילה זו להגשת כתב אישום כנגד החיילים החשודים בהרג פלסטינים. מדיניות זו משדרת לחיילי צה"ל מסר פסול של זילות כלפי חייהם של פלסטינים ויוצרת אווירה של חסינות מפני מתן דין וחשבון.