האיסור על איחוד משפחות בשטחים

על אף השינויים הרבים שחלו מאז תחילת הכיבוש ב-1967 ועד היום בהיקף השליטה של ישראל על השטחים, הרי שבכל הנוגע לרישום אנשים במרשם האוכלוסין של השטחים ולמתן רישיונות לביקור בשטחים למי שאינם רשומים כתושביהם, ממשיכה ישראל לשלוט שליטה כמעט מוחלטת. מרבית הסמכויות שהועברו במסגרת הסכמי אוסלו לרשות הפלסטינית בתחומים אלה הן סמכויות תיווך בין האוכלוסייה הפלסטינית לרשויות הישראליות, בעוד הסמכויות המהותיות נותרו, גם אחרי ההסכמים, בידי ישראל. גם הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, באוגוסט 2005, במסגרת תכנית ההתנתקות, לא שינתה את מצב הדברים בצורה משמעותית. אף על פי שהמעבר בין רצועת עזה למצרים (מעבר רפיח) מנוהל מאז על-ידי הרשות הפלסטינית, זו האחרונה אינה רשאית להתיר את כניסתם של אנשים שאינם רשומים במרשם האוכלוסין, ללא רישיון ביקור המאושר מראש על-ידי ישראל.

ההליך היחיד באמצעותו יכול אדם שאינו רשום במרשם האוכלוסין לקבל מעמד שיאפשר לו לחיות בשטחים דרך קבע ובאופן חוקי, הוא בקשה לאיחוד משפחות. בקשה כזו יכולה להיות מוגשת עבורו רק על-ידי קרוב משפחה מדרגה ראשונה, המחזיק במעמד של תושב בשטחים. מרבית הבקשות מוגשות עבור בנות זוג של תושבי השטחים, שמוצאן פלסטיני ושנתינותן ירדנית. המספר הגדול של משפחות כאלה, בהן אחד מבני הזוג הוא תושב השטחים ומשנהו "זר", נובע מהזיקה הנמשכת של תושבי השטחים לפזורה הפלסטינית וממדיניות ישראל, שדחפה את תושבי השטחים למצוא עבודה ולימודים בחו"ל ולבנות שם משפחה.

הליך איחוד המשפחות קשור באופן הדוק ובדרכים שונות להליך בירוקרטי אחר: הליך קבלת רישיון ביקור. ראשית, רק אדם הנמצא פיזית בשטחים יכול להירשם במרשם האוכלוסין ולקבל תעודת זהות, אם אושרה בקשתו לאיחוד משפחות. לכן, האפשרות לממש את האישור שניתן לו על-ידי ישראל הלכה למעשה מותנית בקבלת רישיון ביקור, שמאפשר כניסה לשטחים. חובת הנוכחות לצורכי רישום חלה גם בנוגע לרישום ילדים שנולדו בחו"ל להורים שהינם תושבי השטחים, ולכן גם בעניין זה מתקיים קשר הדוק בין שני ההליכים. שנית, מאחר שזמן הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות מתמשך, מאז ומתמיד, על פני שנים ארוכות, נזקקות משפחות רבות למתן חוזר ונשנה של רישיונות כדי לחיות יחדיו בשטחים, אפילו לפרקי זמן קצרים. גם בני ובנות הזוג של תושבי השטחים (רובם הגדול נשים), שזכו בעקבות עתירות לבג"ץ למעמד של "מבקר לטווח ארוך", שמאפשר להם לחיות בשטחים באופן חוקי עד שבקשתם לאיחוד משפחות תטופל, אינם יכולים לממש מעמד זה אלא באמצעות חידוש רישיון הביקור שבידם מדי חצי שנה.

זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, ב-29.9.00, קבעה ישראל, כי לא תטפל בבקשות של פלסטינים תושבי השטחים לאיחוד משפחות עם בני-זוג ובני משפחתם תושבי חו"ל וכי גם לא תאשר רישיונות לביקור בשטחים (להלן: מדיניות ההקפאה). ישראל לא טרחה להסביר איזו מטרה נועדה לשרת המדיניות החדשה, והסתפקה באמירה כי "...בשל האירועים של העת האחרונה [פרוץ האינתיפאדה השנייה] הופסק הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות באזור יהודה ושומרון...".

למרות המדיניות החדשה, ממשיכה הרשות הפלסטינית לקבל בקשות חדשות לאיחוד משפחות ורישיונות ביקור מהתושבים, אך ישראל מסרבת לטפל בהן. ישראל גם מסרבת לאשר בקשות שהועברו אליה עוד לפני פרוץ האינתיפאדה, , למעט מקרים חריגים המוגדרים על ידה כ"מקרים הומניטאריים".

עשרות-אלפי פלסטינים תושבי השטחים נשואים לבני זוג זרים, שאינם תושבי שטחים. לפי מדיניות ישראל, על בני זוג אלה להגיש בקשה לאיחוד משפחות על-מנת שיוכלו להתגורר יחד באופן חוקי בשטחים. מאז הונהגה מדיניות ההקפאה, הדרך היחידה עבור פלסטינים לחיות עם בני זוגם הזרים, השוהים בחו"ל, תחת קורת גג אחת היא הגירה מהשטחים לארץ מוצאו של בן או בת הזוג. עמדה זו מוכתבת בעיקר משיקול מדיני, שמטרתו לשנות את ההרכב הדמוגרפי בשטחים באמצעות חסימת הגירה של בני זוג של פלסטינים לשטחים, ועידוד הגירתן של משפחות פלסטיניות פרודות לארץ אחרת.

במדיניותה זו מתעלמת ישראל לחלוטין מהמציאות התרבותית בשטחים, בה נישואין בין תושבים ובין קרובי משפחתם מחוץ לשטחים הינם נפוצים ביותר. ישראל נוקטת בתחום זה במדיניות חסרת לב של העמדת התושב בפני ברירה של פרידה ממשפחתו, לבין עקירה ממולדתו. הרשויות הישראליות, בחרו לגרום סבל מתמשך למאות-אלפי אנשים, וכפו עליהם מציאות חיים חדשה. כתוצאה ממדיניות הקפאה בני-זוג אינם יכולים לחיות יחד תחת אותה קורת גג, ילדים גדלים, בעל כורחם, במשפחות חד-הוריות במקום לגדול עם שני ההורים, אנשים נמנעים מיציאה לחו"ל לקבלת טיפול רפואי, מחשש שלא יוכלו לחזור למשפחתם בשטחים.

נוכח הסיכוי הבלתי אפשרי לקבל רישיון ביקור בשטחים או אישור בקשה לאיחוד משפחות, בחרו בני זוג רבים ששהו בשטחים בעת קביעת מדיניות ההקפאה, להישאר בשטחים גם לאחר שתוקפו של רישיון הביקור באמצעותו נכנסו לשטחים בחירה זו הפכה עשרות אלפי אנשים ל"שוהים בלתי חוקיים" בשטחים והיא מאלצת אותם לחיות במחתרת, תוך פחד מתמיד מגירוש. עשרות אלפי נשים זרות מתגוררות בשטחים ללא מעמד, הן כלואות בביתן ואינן יכולות לנהל אורח חיים נורמאלי.

שלילתה של הזכות לחיי משפחה כרוכה, בין היתר, בפגיעה חמורה במצבם החברתי, הכלכלי והנפשי של כל בני המשפחות הללו, פגיעה המחריפה ומתעצמת ככל שנמשכת מדיניות ההקפאה.

עד אוקטובר 2005 התקבלו בידי הרשות הפלסטינית למעלה מ-120,000 בקשות לאיחוד משפחות שהוגשו על-ידי משפחות מהגדה המערבית ומעזה, ושישראל מסרבת לטפל בהן. אם הייתה ישראל מחדשת כיום את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות לפי המכסה שנקבעה בשנת 2000 (4,000 לשנה), הרי שלנוכח מספר הבקשות המצטברות, פלסטינים הנישאים כיום לבני זוג מחו"ל היו נאלצים להמתין כשלושים שנה, לכל הפחות, עד שבקשתם תטופל.

הקשר בין תושבי השטחים לבין השטחים הוא כקשר שבין אזרח למדינתו, למרות שאין להם מעמד של אזרחות בשטחים: הם נולדו בשטחים או חיו בהם במשך שנים רבות לאחר שהגיעו אליהם כפליטים; לרובם אין אזרחות או תושבות של מדינה אחרת והם אינם מהגרים שהגיעו לשטחים ממדינה אחרת, כך שאין להם מולדת קודמת אליה הם יכולים לשוב כדי לחיות עם משפחתם. זכותם לחיי משפחה תקינים בשטחים היא זכות בסיסית שאסור לשלול אותה. הקפאת האפשרות לאיחוד משפחות ולרישיונות ביקור, יש בה משום הקפאה מלאכותית של החיים, דבר המהווה הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ואשר נאסר במפורש על-ידי בית המשפט העליון.

אמנם ישראל רשאית, על-פי המשפט הבינלאומי, להביא בחשבון את צרכי הביטחון שלה בקביעת מדיניותה בשטחים. אלא שצרכים אלה אינם מעניקים לה את הזכות לנהוג ככל העולה על רוחה ולרמוס את זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית, הנתונה באופן מוחלט לשליטתה. אולם, זהו במדויק המצב השורר בכל הנוגע למדיניותה של ישראל בסוגיית איחוד המשפחות בשטחים.

על ממשלת ישראל לחדש לאלתר את טיפולה בבקשות לאיחוד משפחות ולרישיונות ביקור, ולאפשר לתושבים לממש את זכותם לחיות עם בני משפחתם בשטחים בתוך פרק זמן סביר. אסור לישראל לפעול על-פי שיקולים פוליטיים ודמוגראפיים, ועליה להגביל עצמה לשיקולים ביטחוניים, תוך כיבוד של זכויות האדם.