רקע על מזרח ירושלים

יעדה המרכזי של ממשלת ישראל בכל הנוגע למזרח ירושלים, מאז סיפוחה בשנת 1967, הוא יצירת מציאות דמוגרפית וגיאוגרפית שתסכל כל ניסיון עתידי לערער על ריבונותה. משמעותו המעשית של יעד זה היא הגדלת מספר היהודים החיים בעיר וצמצום מרבי של מספר הפלסטינים החיים בה.

בסף שנת 2012 חיו בגבולות המוניציפאליים של ירושלים 815,310 בני אדם: 515,160 יהודים ואחרים (63%) ו-300,150 פלסטינים (37%). 497,670 בני אדם, כ-61% מכלל תושבי העיר התגוררו באזורים שסופחו לישראל ב-1967, בהם 40% יהודים ו-60% פלסטינים. מאחר וקצב גידול האוכלוסייה הפלסטינית (2.6% נכון לשנת 2012) גדול בממוצע מזה של האוכלוסייה היהודית (0.9% נכון לשנת 2012) נקטה ישראל אמצעים שונים לצורך השגת מטרה זו:

  • בידודה הפיסי של מזרח העיר משאר הגדה המערבית, בין היתר, באמצעות הקמת מכשול ההפרדה.
  • הנהגת מדיניות מפלה בנוגע להפקעת קרקעות, תכנון ובנייה והריסת בתים.
  • שלילת מעמד התושבות וזכויות סוציאליות מפלסטינים ששהו בחו"ל שבע שנים לפחות, או שאינם מסוגלים להוכיח "מרכז חיים" בירושלים.
  • חלוקה מפלה של העוגה התקציבית בין שני חלקי העיר, על כל המשתמע מכך על איכות התשתיות והשירותים במזרח העיר.

מדיניות זו פוגעת בצורה קשה בזכויותיהם של תושבי מזרח העיר ומהווה הפרה בוטה של המשפט בינלאומי.

מזרח ירושלים היא שטח כבוש הכפוף, כמו שאר הגדה המערבית, לעקרונות המשפט הבינלאומי ההומניטארי בנוגע לשטחים כבושים. סיפוחה לישראל לאחר מלחמת 1967 נעשה תוך הפרת העיקרון במשפט הבינלאומי האוסר על סיפוח שטחים באופן חדד צדדי. משום כך, סירבה הקהילה הבינלאומית, לרבות ארצות הברית, להכיר בסיפוח זה.

تحديثات عن نفس الموضوع