3.8.11: בג"ץ הורה לפרק את המאחז מגרון

تم النشر في: 
3.8.11

ב-2.8.11 הורה בג"ץ למדינה לפנות את המאחז מגרון בתוך שמונה חודשים, עד סוף חודש מארס 2012. זו הפעם הראשונה שבה בית המשפט מורה על פינוי התנחלות מאז 1979, אז הורה לפנות את ההתנחלות אלון מורה מאתר שהיה בבעלות פרטית של פלסטינים. בשלב מאוחר יותר הוקמה ההתנחלות מחדש בשטח סמוך שהוכרז כ"אדמות מדינה".

המאחז מגרון נמצא על גבעה החולשת על כביש מס' 60 מצפון מזרח לירושלים, בין ההתנחלויות עפרה וגבע בנימין. הוא הגדול ביותר מבין כמאה המאחזים שהוקמו בגדה המערבית, כולם ללא אישור הממשלה, מבלי שהוקצתה להם קרקע ומבלי שהוכנה תכנית מתאר המתירה את הבנייה בהם. כך גם המאחז מגרון הוקם בשנת 1999 ללא תכנית מתאר, על קרקע בבעלותם הפרטית של פלסטינים מהכפרים הסמוכים בורקה ודיר דובוואן, שישראל הכריזה עליה כעל אתר חפירות ארכיאולוגי. המאחז הורחב בינואר 2002 וכיום מתגוררים בו כ-250 איש.

 

מאחז מגרון. צילום: שלום עכשיו, 11.4.11.

רשויות החוק, בהן המנהל האזרחי, משרד הביטחון ומשרד המשפטים, מעולם לא נקטו בצעדי אכיפה ממשיים כדי למנוע את גזל הקרקע ואת הקמת המבנים במאחז. לצד זאת, הן מעולם לא הכחישו כי השטח הבנוי של המאחז והשטח הנרחב שנתפס על-ידי תושביו והוקף בדרכי ביטחון שייכים לבעלים פלסטינים. חמור מכך, הרשויות אף סייעו בהקמת המאחז. לפי דו"ח ששון בנושא המאחזים הבלתי-מורשים, משרד הבינוי והשיכון השקיע כ-4.3 מיליון שקל בפריסת תשתיות עבור מגרון באמצעות המועצה האזורית מטה בנימין, על אף שהעבודות נעשו ללא אישורים חוקיים.

ביוני 2006 הגישה תנועת "שלום עכשיו" עתירה לבג"ץ בדרישה לפינוי המאחז. במהלך הדיון בעתירה הציעה המדינה באוגוסט 2008 להקים שכונה בהתנחלות גבע בנימין עבור תושבי המאחז, בתמורה לפירוקו. תושבי המאחז התנגדו להצעה. הרכבי בג"ץ שונים שדנו בעתירה נמנעו מלהורות על פינוי המאחז, ונענו לבקשות חוזרות של המדינה לדחות את הפינוי. המדינה הבטיחה לבג"ץ כי תפעל ל"אכיפה מהירה ויעילה של דיני התכנון והבנייה" והודתה ש"אין להשלים עם קיומו של המאחז". אולם תושבי המאחז המשיכו לבנות בניגוד לחוק, כולל הקמת מבני ציבור ושלושה בתי קבע, ללא כל ניסיון ממשי למנוע זאת מצד רשויות אכיפת החוק.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, נימקה את דרישתה לפינוי המאחז בין השאר בפגיעה בזכות הקניין של בעלי הקרקע הפלסטינים. הפגיעה בזכות הקניין עמדה גם ביסוד פסיקת בג"ץ בנוגע להתנחלות אלון מורה. לאחר מתן פסק הדין בפרשת אלון מורה הצהירה הממשלה כי לא תוציא עוד צווי תפיסה צבאיים לקרקע פרטית של פלסטינים לצורך התנחלויות. עם זאת, המדינה המציאה שיטות חדשות כדי להשתלט על קרקעות בגדה המערבית לצורך הקמת התנחלויות ובכך המשיכה לפגוע פגיעה קשה בזכות הקניין של הפלסטינים.

כך, למשל, ישראל גזלה אדמות של נפקדים פלסטינים בבקעת הירדן לצורך הקמת ההתנחלויות הראשונות באזור, תפסה אדמות פלסטיניות פרטיות כדי להקים 42 התנחלויות בתואנה כוזבת לפיה ההתנחלויות ממלאות "צרכים צבאיים", עיוותה את הוראות חוק הקרקעות העות'מאני על מנת לאפשר הכרזה על מאות אלפי דונמים כעל "אדמות מדינה" (רובן אדמות חקלאיות שעובדו על ידי הפלסטינים), ואפשרה השתלטות עבריינית של לפחות 27 התנחלויות על אדמות פרטיות של פלסטינים.

נוכח אי-חוקיותן של כל ההתנחלויות תחת המשפט הבינלאומי, ולאור פגיעתן הקשה בזכויות האדם של הפלסטינים, בצלם שב ותובע מממשלת ישראל לפנות את כל ההתנחלויות.