לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי כמו גם המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, מדינת ישראל מחויבת לדאוג לפרנסתם של תושבי השטחים הפלסטינים הנתונים תחת שליטתה האפקטיבית ועליה להבטיח את זכותם לעבוד וליהנות מרמת חיים נאותה. חובה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי למן תחילת הכיבוש פעלה ישראל במכוון כדי למנוע את היווצרותה של כלכלה פלסטינית עצמאית ותרמה להיווצרות המצוקה הכלכלית הקשה ששוררת כעת בגדה המערבית וברצועת עזה.  במקום לסייע בתיקון העוול שגרמה, פועלת ישראל, כיום כבעבר, באופן ששולל מרבבות פלסטינים לממש את זכותם לעבוד ולהתפרנס. לא פעם, עובדים פלסטינים שנכנסים לישראל אף נופלים קורבן לניצול מצד מעסיקיהם ולמעשי התעמרות והתעללות מצד שוטרים וחיילים.  

תלות בעבודה בישראל

מראשית הכיבוש ועד לתחילת ההליך המדיני ("תהליך אוסלו") בשנת 1993, ניהלה ישראל את המדיניות הכלכלית בשטחים באופן בלעדי. בשנים אלו הנהיגה ישראל מדיניות של תת-פיתוח מכוון. במסגרת מדיניות זו נמנעה ישראל להשקיע בפיתוח כלכלה פלסטינית עצמאית ועודדה פלסטינים להשתלב בשוק העבודה הישראלי. כך נעשו ההכנסות מעבודה בישראל לרכיב מרכזי מהתוצר הלאומי הפלסטיני. לקראת תום תקופה זו עבדו בישראל כ- 115,000 עובדים פלסטינים ושיעור האבטלה בשטחים ירד עד למטה מ-5%. עובדים אלה, שהיוו אז כשליש מכוח העבודה בשטחים, פרנסו מאות אלפי תלויים.

גם לאחר כינון הרשות הפלסטינית והעברת חלק מהסמכויות בתחום המדיניות הכלכלית לידיה, לא התפתחה כלכלה פלסטינית עצמאית ואיתנה. חלק מהסיבות לכך נעוצות בכשלים בהתנהלות הפנימית ברשות, אולם חלק ניכר מהאחריות רובץ לפתחה של ישראל, שכן ישראל שמרה בידיה סמכויות מפתח שמאפשרות לה להמשיך ולשלוט במשק הפלסטיני. במשך השנים, ובייחוד מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה והתגברות המאבק האלים נגד הכיבוש, הטילה ישראל הגבלות נוקשות על חופש התנועה של הפלסטינים בתוך השטחים ומתוכם ומנעה מהרשות להגיע למקורות מימון חיוניים. צעדים אלה דרדרו את הכלכלה הפלסטינית לעברי פי פחת. המחסור שנוצר כתוצאה מכך רק מגביר את התלות של פלסטינים בהכנסות המתקבלות מעבודה בישראל, שכן למשק הפלסטיני אין די משאבים בכדי לייצר פרנסה הולמת עבור כל תושבי השטחים. ברם, העובדה כי פלסטינים רבים עדיין תלויים בעבודה בישראל למחייתם, לא הניאה את ישראל מלהטיל סגר הדוק על השטחים.  

סגר כללי וקבוע

בחודש מארס 1993, הטילה ישראל סגר כולל על השטחים "עד להודעה חדשה". סגר כללי זה מעולם לא הוסר. בהתאם למדיניות הסגר נאסר על פלסטינים להיכנס לישראל, אלא אם קיבלו היתר לכך. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה הסגר נעשה הדוק הרבה יותר. בתגובה לאלימות הקשה שפרצה באותה עת, הטילה ישראל ב-8.10.2000 סגר מוחלט על השטחים והתנועה של פלסטינים בין השטחים לישראל ובין הגדה המערבית לרצועת עזה נאסרה כמעט לחלוטין למשך מספר חודשים. הסגר המוחלט הוסר לבסוף, אך הסגר הכללי נאכף מאז ועד היום בתקיפות חסרת תקדים ומעת לעת שבה ישראל ומטילה גם סגר מוחלט.

גם קודם לכן מספר ההיתרים שניתנו לפלסטינים היה מוגבל, אולם אכיפת הסגר הכללי לא הייתה נוקשה כל-כך ומרבית העובדים הפלסטינים בישראל נכנסו ושהו בתחומיה ללא היתר. כיום המצב שונה בתכלית. את הגדר ההיקפית סביב רצועת עזה מאבטחים כוחות צבא שפותחים באש כל אימת שהם מזהים מישהו המנסה להסתנן דרך הגדר. מסיבה זו, כיום, רק מתי מעט נכנסים לישראל מעזה בלא היתר. בגדה המערבית הולכת ומושלמת בנייתו של מכשול הפרדה. המכשול עצמו צמצם מאוד את האפשרות לעקוף את הסגר על הגדה וכוחות הצבא ומשמר הגבול המוצבים ב"מרחב התפר" מצמצים אפשרות זו אף יותר. בד בבד עם הגברת האכיפה צמצמו הרשויות הישראליות את מספר ההיתרים שהן מנפיקות.

עוני ואבטלה

הסגר ההדוק גדע את מטה לחמם של אלפי עובדים פלסטינים. ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה עבדו בישראל כ-110,000 פלסטינים תושבי השטחים, כרבע מכוח העבודה הפלסטיני, ושיעור האבטלה בשטחים עמד על 10%. משהחלה האינתיפאדה עובדים אלה לא הורשו להגיע למקורות הפרנסה שלהם בישראל ושיעור האבטלה בשטחים גדל מיד פי כמה. מאז ועד היום שיעור האבטלה בשטחים נותר גבוה למדי.

להמחשה, ברבעון הראשון של שנת 2007 עבדו בישראל ובהתנחלויות יהודיות בגדה המערבית כ-68,000 פלסטינים, פחות מעשירית מכוח העבודה הפלסטיני. יותר מחמישית ממחפשי העבודה הפלסטינים היו מובטלים באותה עת. גם לפלסטינים שעובדים לא מובטחת פרנסה נאותה, שכן השכר המשולם בשטחים הוא נמוך ומרבית המועסקים נדרשים לקיים תלויים רבים. למעלה ממחצית מהמועסקים בשטחים מרוויחים שכר חודשי שמותיר אותם ואת התלויים בהם מתחת לקו העוני.

ניצול, התעמרות והתעללות

רבבות פלסטינים שאין להם דרך אחרת לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, מסתכנים ונכנסים לישראל בלא היתר כדי למצוא בה עבודה. מדי שבוע נתפסים כמה אלפים מהעובדים הללו בידי כוחות הביטחון. לצד הליך הטיפול הרשמי, שבמסגרתו מרבית העובדים שנתפסים מוחזרים לשטחים וחלקם נשפטים ונענשים בעונשי מאסר ובקנסות, גיבשו אנשי כוחות הביטחון מגוון דפוסי פעולה בלתי רשמיים לטיפול בפלסטינים שהם תופסים. דפוסים אלה כרוכים בהתעמרות ובהשפלה. רבים מהעובדים הפלסטינים אף נופלים קורבן לאלימות ולהתעללות קשה מצד שוטרים וחיילים. בעוד שהרשויות מגנות דפוסי פעולה קלוקלים אלה בהתבטאויות רשמיות, הרי שבפועל הן תורמות במעשה ובמחדל להיווצרותם ולהמשך קיומם וברוב הגדול והמכריע של המקרים אין הן ממצות את הדין עם השוטרים והחיילים שפשעו.

מעסיקים ישראלים מנצלים תכופות את מצוקתם של העובדים הפלסטינים, ובייחוד את מצוקתם של העובדים שאין בידם היתר שהייה בישראל, ומעסיקים אותם תמורת שכר נמוך ובתנאים מחפירים תוך שלילית הזכויות המגיעות להם ע"פ דין.